פורגי ובס


השוואת הרומן "פורגי" עם האופרה "פורגי ובס"

 

 

‏אוגוסט, 2008

הקדמה:

 

האופרה "פורגי ובס" (Porgy and Bess) עלתה לבמה בשנת 1935, ומאז תפסה את מקומה כאחת היצירות החשובות של המאה העשרים. היא נכתבה על ידי ג'ורג' גרשווין בעזרתו של אחיו – איירה אשר היה אחראי על הליברטו, על פי סיפור של דובווס הייווארד בשם "פורגי". האופרה מגוללת סיפור חייהם של השחורים בדרום קרוליינה של תחילת המאה שעברה ומתמקדת בסיפור אהבתם של פורגי הקבצן הנכה ובס. ביצירתו מפליא גרשווין לשלב בין אלמנטים אופראיים אירופאים קלאסיים ואומנותיים, לבין אלמנטים פופולאריים עממיים מהעולם המוזיקלי של השחורים באמריקה – בלוז, גוספל וספיריטואלס. אכן, עלוני המידע בהצגת הבכורה של האופרה הגדירו אותה כ"אופרה עממית (folk) אמריקאית" (Allen, 2004). האופרה נכתבה עבור קאסט שרובו המכריע מושתת על זמרים ושחקנים שחורים, דבר שהיה מאד נדיר לתקופה. כמה מהקטעים מהאופרה כמו: Summertime ו –It aint' necessarily so, הפכו לקלאסיקה של הלהיטים של המאה העשרים, וזכו לביצועים מגוונים החל מג'ניס ג'ופלין ועד מיילס דייויס.

 

 רקע היסטורי

ג'ורג' ואיירה גרשווין

 למשפחת גרשוביץ' - מהגרים יהודים שהגיעו מרוסיה לארה"ב בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה, נולדו שני בנים: ישראל נולד בשנת 1896 בניו יורק, ובשנת 1898 נולד אחיו יעקוב בברוקליין. לימים נודעו האחים כאיירה וג'ורג' גרשווין (George and Ira Gershwin - The official Website). שניהם שתפו פעולה במהלך חייהם ביצירה משותפת שמהווה את אחד מעמודי התווך המרכזיים בתרבות המוזיקלית האמריקאית: ג'ורג' כתב את המוזיקה, ואירה כתב את המילים לרוב שיריו.

את רוב ילדותו בילה ג'ורג' ללא מוזיקה, בשנת 1910 כשקנו הוריו פסנתר דווקא לאיירה, ג'ורג' החל להתעניין במוזיקה והתקדם במהירות כפסנתרן צעיר. הוא נשר מבית הספר בשנת 1914 כדי לעבוד בחברת Jerome H. Remick & Co. – בית הוצאה מוזיקלית ב Tin Pan Alley. ג'ורג' הועסק כסוכן מכירות בקידום שירי החברה על ידי שירתם עבור אמנים מבצעים. אגב כך שיפר את נגינתו על פסנתר כסולן וכמלווה. הוא החל להלחין שירים מקוריים ונשא עיניו אל ברודווי. החל לעבוד בברודווי כמלווה הצגות, והחל לעסוק בהלחנה. בשנת 1919 כבר הלחין את העיבוד המוזיקלי המלא להצגה בשם La La Lucille. 

הפריצה הגדולה של ג'ורג' גרשווין הגיעה בשנת 1920 בה הקליט את Swanee עם הזמר אל ג'והנסון (פרסום השיר הניבה שכר של $10,000 מזכויות יוצרים כבר בשנה הראשונה). הצלחתו המוזיקלית המשיכה דרך כתיבת המוזיקה למחזות מצליחים כמו: Lady Be Good, ושירים כמו שיר הנושא ו – Fascinating Rhythm הפכו לשלאגרים של רפרטואר הסטנדרטים האמריקאי.

בשנת 1924 התפרסם ג'ורג' גרשווין בשל הלחנה וביצוע, יחד עם תזמורת הג'אז של פול וויטמן, של: Rhapsody in Blue, יצירה אשר זכתה להדים נרחבים. היצירה הביאה את מוזיקת הריקודים הקצבית התוססת הקרויה "ג'אז" (מוזיקת ריקודים! ר.י) אשר רוב המבקרים ונגני אולמות הקונצרטים החשיבו כנחותה, ורוממה אותה אל עיבוד סימפוני. רפסודיה בכחול זכתה לתגובות רמות, חלקן אוהדות וחלקן פרי סכיניהם של המבקרים. דבר אחד כבר היה ברור – הג'אז הגיע לאולם הקונצרטים, זו הייתה נקודת אל חזור בהיסטוריה של הג'אז. מספר שנים מאחר יותר, בשנת 1923 גרשווין ניגן בקונצרט של זמרת המצו-סופרן Eva Gauthier אשר תרמה בהענקת במה עבור תזמורתו של פול וויטמן. בתכנית בוצעו, על אותה במה, יצירות מאת פרסל, בליני, שנברג, הינדמית', בארטוק, ג'ורג' גרשווין, אירווין ברלין, ווואלטר דונאלדסן.  יצירתו של גרשווין נוצרה מתוך הרציונאל שסירב לקבל את ההפרדה בין המוזיקה הפופולארית והסגנונות הקלאסיים.

גרשווין המשיך ליצור מוזיקה קונצרטנטית כדוגמת קונצ'רטו בפה לפסנתר ולתזמורת בשנת 1925. הוא פרסם את הפרלודים לפסנתר בשנת 1926, ואת "אמריקאי בפריז" בשנת 1928. בשנות השלושים הוא כבר זכה בהכרה מאת מלחינים חשובים וידועי שם.

בשנת 1926 ג'ורג' גרשווין קרא את הרומן "פורגי" מאת דובווס הייווארד והחליט להלחין אופרה באורך מלא המבוססת על הספר. בסופו של תהליך יצירה ארוך הועלתה האופרה "פורגי ובס" בניו יורק באוקטובר 1935, וזכתה רק ל 124 הופעות אשר אפילו לא כיסו על ההוצאות הכרוכות בהפקתה. שנים ארוכות לאחר מכן התבססה בסופו של דבר האופרה פורגי ובס כאחד מאבני הדרך החשובות המעצבות את התרבות המוזיקלית האמריקאית, ואחת היצירות החשובות במאה העשרים.

מעטים הם האירועים בהיסטוריה של המוזיקה האמריקאית מזעזעים יותר ממותו של ג'ורג' גרשווין: בתחילת שנת 1937 החל להתלונן על עייפות ותחושת ליאות, אך אלו לא עצרו בו מלהמשיך ליצור ולהופיע. בתשעה ביולי 1937 גרשווין צנח לתוך תרדמת באופן מפתיע. במוחו אובחן גידול וניתוח חירום בוצע על מנת להצילו. אך ב 11 ביולי גרשווין מת בניו יורק בגיל 38.
Crawford, 2007)

 

פורגי הרומן, פורגי ובס - האופרה

את הרומן "פורגי" כתב מחבר לבן מדרום קרוליינה בשם דובווס הייווארד (DuBose Heyward).  דורות'י הייווארד, מחזאית מאוהיו אשר הייתה נשואה לדובווס עיבדה את הרומן למחזה. המחזה הועלה על ידי גילדת התיאטרון של ניו יורק בשנת 1927.  ג'ורג' גרשווין קרא את הרומן פורגי בשנת 1926 ופנה להייווארד בבקשה להפוך את הרומן לאופרה, הייווארד היסס ולא נתן תשובה חיובית ברורה.  בנובמבר 1927 הם נפגשו כדי לקדם שיתוף פעולה טנטטיבי ועתידי הנוגע לחומר מהרומן (Davis & Pollack, 2007). ההצגה פורגי הייתה אחד מהלהיטים הגדולים של שנות העשרים של המאה הקודמת. היא הציגה קאסט גדול שרובו המכריע מבוסס על שחורים, במופע דרמטי ורציני. ההצגה הועלתה 217 פעמים בברודווי, ועוד 137 פעמים בחזרתה ב 1928 למסע הופעות בארה"ב ואפילו בלונדון. גרשווין התרשם מההצגה עד עמקי נשמתו, דבר שהעצים את רצונו להפוך את פורגי לאופרה.

בשנת 1929 ה Metropolitan Opera  העניקה לגרשווין מימון לאופרה, באופן מפתיע הוא פנה דווקא ל"דיבוק". בסופו של דבר הוא נכשל בהשגת הזכויות לדיבוק ושיתוף הפעולה בין הייוארד וגרשווין יצא לדרך. בתהליך היצירה, יצא גרשווין אל קרוליינה ושהה ארוכות  ב- Folly Island במהלך 1934 כחלק ממחקריו על מוזיקה שחורה מקומית. אחיו של ג'ורג' – איירה, עוזר בכתיבת הליברטו. בסופו של דבר האופרה נכתבה ובוצעה בפעם הראשון בברודווי בעשרה לאוקטובר 1935.

חיתוכים משמעותיים נערכו לפני, במהלך, ואחרי הרצת האופרה ב- Colonial Theatre בבוסטון. אלו קצרו את האופרה בעלת שלוש המערכות מארבע שעות לשלוש שעות בערך. הדבר נעשה למרות מחאתם של מבקרים רבים הטענו כי החיתוך משחית את האופרה, אף קאסט לא יכול היה לעמוד במופע כל כך ארוך, אשר בוצע לפעמים פעמים ביום (Davis & Pollack, 2007).

עבודתו של גרשווין לא התקבלה בארצות הברית כאופרה לגיטימית עד שנת 1976 בה הפיקה Huston Grand Opera  את האופרה המלאה, תשע שנים מאוחר יותר הפיקה אותה ה Metropolitan Opera..

 

היבטים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים סביב האופרה

ביקורות רבות נשמעו מצד גורמים שונים בנוגע לאופרה. גרשווין הואשם לא פעם בגזענות, בהתנשאות ובשימוש ציני באומללותם של צאצאי העבדים השחורים. דיוק אלינגטון הגיב בחריפות באמרו: "the times are here to debunk Gershwin's lampblack Negroisms." (Greenberg, 1998, p. 196). חברי הקאסט הראשון אף הביעו את חששם כי הדמויות אותם הם מציגים, שופכים אור שלילי על כלל השחורים בארה"ב – כעניים, דוברי שפה עילגת, נוהגים באלימות, בעלי נטייה להתמכרות לסמים אלכוהול והימורים (Wikipedia). במהלך השנים ארגוני שוויון וצדק אמריקאים כמו ה: American Civil Rights  ו – Black Power החרימו את האופרה וקראו כנגדה בשנות החמישים שישים ושבעים של המאה הקודמת. כך גם עשו קאסטים שלמים בסרבם להעלות את האופרה, בין היתר - הארי בלפונטה סירב להופיע בגרסה קולנועית של האופרה בשנות החמישים (Wikipedia).

גרייס באמברי אשר השתתפה בהפקרה של המטרופולטן אופרה  בשנת 1985 בתפקיד בֶּס מצוטטת באמירה שמסכמת אולי, פשרה בין הצדדים הניצים בסוגיה:

"I thought it beneath me, I felt I had worked far too hard, that we had come far too far to have to retrogress to 1935. My way of dealing with it was to see that it was really a piece of Americana, of American history, whether we liked it or not. Whether I sing it or not, it was still going to be there." (Standifer, 1997).

 

עוד על המשמעות הפוליטית של המוזיקה – והאופרה פורגי ובס בפרט: במהלך הרצת המופע בוואשינגטון די.סי, מחה הקאסט בשביתה כנגד מדיניות "ההפרדה" בין קהל השחורים והלבנים של ה – National Theatre . הקאסט סירב גם להצעתו של התיאטרון כי ייחד הצגות בנפרד לכל קהל. ניצחונו של הקאסט המורד הושג בסופו של דבר, כאשר הנהלת התיאטרון נכנעה לדרישה וקיימה בפעם הראשונה בהיסטוריה של התיאטרון הופעה בפני קהל מעורב (Today in History).

אכן, האופרה עוררה את הדיון הקריטי במשולש של - עממיות, שחורים, ו"אמריקנה", אל תוך ההכרה הלאומית האמריקאית ברגע הקריטי בו האומה נאבקה על מנת להגדיר מי הם אותם האנשים המגדירים את מושג ה"עממיות", ובאיזו דרך הירושה או הירושות העממיות יכולות למסד את הזהות האמריקאית המשותפת (Allen, 2004).

הפקת האופרה אכן ניצבת בתקופה הסוערת והמרתקת בהיסטוריה של התרבות האמריקאית בה פרח העניין הציבורי בתרבות העממית ה"ילידית". בין היתר, מלחינים אמריקאים עשו מאמצים בולטים ליצור מוזיקה לאומית אשר מושפעת מהג'אז ומסגנונות העממים המקומיים (Allen, 2004).

 

אלן (2004) מעלה שאלות קריטיות בנוגע להפקת האופרה:

אם אמריקאים באמת היו מחויבים לבניית ספרות, תיאטרון, ומוזיקה המבוססות על חומרים עממיים ילידיים, אילו מסורות ייצגו את אמריקה. האם הפולקלור של אמריקאים דרום אפריקאים יכלו להכיל בתוכו את התמצית של אתוס אמריקאי מובהק? ואם כן, האם בני תרבות אחרת, כמו גרשווין או הייווארד יכולים לשנות ולהעביר חמרים עממים שחורים לאומנות שתעמוד בבחינה מלומדת בעודה שומרת באופן הוגן על האחידות של המסורות המקוריות? האם מאמצים של יוצרים לבנים יכולים לרומם את התרבות העממית השחורה אל אולמות הקונצרטים המכובדים או אולי להציג תצוגה זולה (כשל זמרים נודדים) כמוצר צריכה עבור קהל לבן אשר מבקש לקבל הצצה אל עולם תרבותי אחר מעולמו המודרני המורכב? (Allen, 2004)

 

 

השוואה בין הספר למחזה בנקודות ההתחלה והסיום

הפתיחה:

הפתיחה בספר:

הרומן "פורגי" מתחילה בתיאור קצר מעט מעורפל של עיר ב"תור הזהב", מעין "היו היה" לא מזמן בו גברים שעדיין אינם זקנים היו ילדים בעיר יפהיפיה אותה שכח הזמן לפני שהיא נשמדה. אחר מספר שורות מתחיל תיאור רחב של אחד מהמקצועות המצויים בעיר: הקבצנות. הקבצנות בקאטפיש רוו מתוארת כמקצוע בעל מסורת בדיוק כמו כל מקצוע אחר. נראה כי פורגי נולד לתוך הקבצנות ואילו היה נולד מספר שנים מאוחר יותר היתה זו חזרה על הטרגדיה הישנה של גאון ללא הזדמנות. פורגי נועד להיות קבצן. (אגב, Porgy  הוא שם של דג שמזכיר בצורתו את דג האמנון).

  דמותו של פורגי מצוירת כשל קבצן גאון, בעל יכולת נדירה לשבות את תשומת הלב של העוברים והשבים, ולזכות בסימפטיה מהם. בניגוד לקבצנים האחרים איתם התחרה על נדבות, פורגי ישב שקט. מעולם לא חייך, את תודתו לנדבה הביע בהרמת עיניו שהיו בעלות צל משונה. הוא היה שחור, בעל סגלגלות של בעלי דם קונגו. ידיו היו גדולות ושריריות. איש לא ידע את גילו של פורגי, ולא יכול היה להיזכר מתי פורגי הופיע בראשונה. הדבר שתיאר את פורגי בצורה הטובה ביותר הוא המקרה בו ילד שראה את פורגי שאל: "למה הוא מחכה"? פורגי חיכה בסבלנות.

לפורגי הייתה חולשה: בשעות ליל הוא היה מהמר. חלק מכספו היה נשמר למינימום הדרוש להוצאות מחייתו, והשאר הוקדשו להימורים. כשהימר היה אדם אחר, מלא חיים. הוא לא חשב עוד על העתיד, אלא חי את ההווה במלא עצמתו.

משלב זה, לאחר תיאור של פורגי הקבצן, מתחיל סיפור העלילה בCatfish Row בשעת לילה מאוחרת של שבת בחודש אפריל. האווירה המצטיירת מהתמונה, כבדה, קודרת, חסרת מנוחה. במשך כל היום לא נשבה הרוח, השמיים היו אפורים וכבדים. האוויר היה חם ולח. התמקדות העלילה היא בקבוצת שחורים מהמרים. המילה הספציפית בה משתמש הכותב היא negroes  : כושים.  בקבוצת המהמרים יושבים פורגי, מולו יושב כושי נוסף שמו קראון –  עובד כותנה בעל גוף של גלדיאטור ושם רע. וו כותנה ענקית משתלשלת מחגורתו המצלצלת בצליל נקישה אחיד ומדויק בכל פעם שהתכופף קדימה להטיל אבני משחק. (בעודי קורא את השורות בסיפור, עולה בראשי הציטוט: "אם במערכה הראשונה מוצג סכין על הבמה, בוודאי יעשה בו שימוש עד מערכה שלישית"). קראון שתה וויסקי עם רובינס היושב לידו. רובינס שתוי מדבר הרבה מדיי בשבח אישתו וילדיו. הוא היה אדם טוב בדרך כלל שהעניק פרנסה למשפחתו.

בניגוד לתיאור העשיר והמפורט באנגלית ספרותית, המילים הראשונות בדיאלוגים המובאים מסגירות כי הדוברים באים מהשוליים התרבותיים. השפה עילגת, מלא בשגיאות, התחביר לקוי והיגוי המילים כל כך מגושם עד כי דרושה מיומנות רבה להבין את הכתוב או הנאמר. זו אינה אנגלית תקנית הנלמדת בבית הספר אלא שפת רחוב של אלו שלא זכו בחינוך.

בסצנת ההימור הפותחת מתגלים רבדים נוספים בפניהם של הדמויות. קראון גדול הגוף מתנהג בגסות הגובלת באלימות, שותה אלכוהול מתוך בקבוק – פורגי מכין תפילה ריטואלית לפני שהוא משליך את הקוביות. ברקע המרוחק מספר קולות שרים בנמנום עייפים ממהלך היום שעבר, ובקצה השני של הבניין מישהו פורט במונוטוניות על מיתרי גיטרה.

ואז, במהלך רוטינת ההימורים קורת תקרית מהירה כברק. קוביות נזרקות ורובינס זוכה בסבב. הוא אוסף לידו את הכסף ואת הקוביות לפני שקראון רואה אותן. חמתו של קראון מרקיעה שחקים במהירות הבזק, ללא מילים קראון הענק מזנק ממושבו ומתנפל על רובינס צנום הגוף בהתקפת זעם כוחנית ואימתנית, משסה בו את כל כוחו וזעמו ולאחר מאבק קצרצר ובלתי אפשרי של רובינס, קראון נועץ בגופו את וו הכותנה האדירה שלו ומותיר אותו ללא רוח חיים על הקרקע.

צרחה קורעת שמיים נשמעת ברקע וסרינה פורצת את מעגל הגברים מטילה את גופה על זו של רובינס. האימה משתלטת על הסצנה, פורגי רועד מהמראה האלים גורר את עצמו אל תוך מפתן דלתו וסוגר את הדלת מאחריו.

בשלב זה של הסיפור ברומן יש "קאט": העלילה נפסקת כדי לשפוך אור נוסף על "שורת קאטפיש". הפעם הציור הריאליסטי ארוך ומפורט הרבה יותר, המחבר עושה זאת בהרחבה. העלילה מדלגת יממה שלמה אל לילה שאחר הרצח. פורגי מיוסר וכואב, משותק מצער על אובדן רובינס. המסורת בין הכושים חסרי הכול היא לדאוג בצוותא להוצאות הקבורה של המת. הספר מתאר שירה של קריאה ומענה : "Oh, I gots a little brudder in de new grabe-yahd. What outshine de sun,", והמענה: "An' I'll meet urn in the prumis lan'.". בתוך כך מתוארת סצנה קצרה בה הקברן בא לשאול את אשתו של רובינס כמה כסף הצליחה לאסוף בצלחת התרומות לקבורה, ולמרות שזו עדיין לא התמלאה בסכום הדרוש, מסכים הקברן לערוך את הקבורה בתנאי שיקבל את מלוא שכרו בהמשך. השירה בינתיים עולה ומתעצמת, ועצמתה מזעזעת את קירות הבניין.  משם ממשיך הכותב בתיאורים מפליגים של מסע ההלוויה הארוך וטקס הקבורה. לאורך כל הטקס ואחריו אפשר "לשמוע" מוזיקה של שחורים, קריאות צער מושרות באופן אקראי: "Tell Peter tuh hold de do' open fuh me. I's comin' soon!"  קוראת אישה זקנה ליד הקבר הטרי, סוחטות מענה קורע לב המושר מפיהם של הקרובים הנוכחים: "Yes, Gawd, goin' soon,".  הקריאות המפוזרות והאקראיות מתאחדות אט אט לגוספל מדוד בעוד האדמה צונחת על הארון ומכסה אותו.

הפתיחה באופרה:

הסצנה הפותחת באופרה שונה בתכלית. המקום הוא אותו Catfish Row צ'ארלסטון, דרום קארולנייה בשנות השלושים של המאה הקודמת. התפאורה היא של קאטפיש רוו, בעבר הייתה מאוכלסת על ידי התושבים האריסטוקרטיים שישבו בקו החוף. כיום היא מאוכלסת על ידי התושבים הכושים (במקור).

הסצנה הפותחת היא תיאור חיי הלילה הסוערים של החצר. האווירה שונה לחלוטין מזו הכבדה של הרומן, כאן היא שמחה עליזה וערנית.  האימפרומפטו הפותח היא של ריקוד ושירה של Jasbo Brown Blues. זוגות מפזזים ברחבה, וילדים משחקים. הסצנה מלווה במוזיקה קצבית, מלאת סינקופות ובתזמור מלא. גם הסצנה הבאה אינה קשורה לרומן כלל: קלארה אוחזת בחיקה תינוק רך ושרה לו שיר ערש: "Summertime". האווירה הנוצרת בתזמור, ובמילות השיר רגועה, אופטימית ושליוה.

Summer time, and the living is easy, fish are jumping and the cotton is high. Your daddy's rich, and your mom is good looking, so hush little baby, don't you cry. . באופן מפתיע, מילות השיר מושרות באנגלית תקנית (כמעט לגמרי), וקל להבינן. שאר האופרה תושר באנגלית עילגת – אך היא אינה משובשת כמו זו ברומן, ניתן להבינה די בקלות.

בהמשך, קבוצת גברים משחקת בקובייה – כמו ברומן.  בין המשחקים רובינס אשר הוזכר בספר – הוא משחק למרות הפצרותייה של אשתו סרינה (וויכוח אשר לא הוזכר בספר) ודמויות נוספות אשר לא הוצגו בספר: ספורטינ' לייף – סוחר הסמים, ג'ייק, מינגו. האווירה עדיין חיונית ועירנית, אין שמץ לכובד הנורא של הרומן. ג'ייק יוצא מהמשחק להפסקה, לוקח את תינוקה של קלרה ושר לו שיר על מנת להרדימו:  A woman is a sometime thing, שיר בגוון שחור מובהק, עם נגיעות בסאונד של גוספל או ספיריטואל, אופטימי ולמרות היותו בעל תוכן שוביניסטי, ניתן להבין כי הוא בעל אווירה הומוריסטית משהו. בסוף השיר כשג'ייק חושב שהצליח להרגיע את התינוק, זה פורץ בצרחות, והחבורה פורצת בצחוק מתגלגל. האווירה כאמור אינה מאיימת וקודרת כמו האווירה בספר. מייד נכנס מוכר הדבש וקורא: here come thu honey man. , החיים הם חיי שיגרה.

רק בסוף השיר מגיע פורגי – קבצן נכה בעגלת העז שלו, ומוזמן להצטרף לחבורה כאחד שיכול להרים את המשחק. נקודה זו מאוחרת מאד לכניסתו של פורגי בהשוואה לרומן, כזכור – בספר שמו הופיע כבר בפסקה הראשונה. באופרה, פורגי במצב רוח טוב, זה היה יום מוצלח עבורו וכיסיו מלאים בכסף אותו הוא עומד להשקיע במשחק. חבריו של פורגי מרמזים כי ליבו של פורגי אחר בס, בת זוגו של קראון, אך פורגי טוען שאלוהים רוצה שהוא יהיה בודד. קראון נכנס בשערי החצר בליווי בס, איש גדל גוף וחמום מוח. בס אינה מופיעה, לפחות בשלב זה של העלילה בספר המקורי. קראון מצטרף למשחק העירני, והעלילה מתחילה להסתבך. קראון שיכור מליקר, שותה עוד ועוד, ואפיל לוקח מנה של "אבקת אושר" מספורטינ' לייף למרות התנגדותה של בס. כמו בספר, וויכוח הנוגע למשחק הקוביות מתפתח בין קראון ורובינס. הוויכוח מתפתח חיש מהר לאירוע אלים. קולות הסובבים עולים באזהרה ומלהיטים את המתח בסצנה. ברור לכולם שקראון שיכור, אלים ובעל יכולות פיזיות בלתי ניתנות לעצירה. בסוף המאבק האלים קראון רוצח את רובינס בעזרת וו הכותנה שלו. בס מנערת את קרון מהזיותיו ומהשכרות, וכשזה הבין מה עשה, היא מזרזת אותו לברוח על נפשו. (החלק הזה לא קיים בספר). "ומה עלייך?" הוא שואל, זו משיבה לו כי תמיד יש גבר בסביבה שידאג לבס. קראון מבקש לוודא שעזיבתו זמנית, הוא בורח ומשאיר את בס מאחור, שתדאג לעצמה. ספורטינ' לייף סוחר הסמים מגיע, ובס דורשת ממנו מנה של "אבקת אושר". מנסה לגרור את בס ללכת איתו לניו יורק, אך היא מסרבת והוא עוזב בלעדיה. הפחד מהמשטרה מניס את דיירי קאטפיש-רוו אל בתיהם. בס שנשארת לבדה מידפקת על דלתות הדיירים מבקשת מחסה אך הדלתות כולן ננעלות בפניה. רק דלת אחד נשארת פתוחה עבורה, דלתו של פורגי. היחידה שנשארה בחצר הינה סרינה הרכונה מעל גופתו המתה של בעלה.

בסצנה הבאה, גופתו של רובינס שוכבת ומוצגת לעיני כל, כשצלוחית המכילה כסף על חזהו. כמו בספר, גם באופרה - בצלוחית זו מנסה סרינה לקבץ תרומות מהדיירים לשם קבורתו. וגם באופרה היא חסרה דיי כסף כדי לקבור אותו כראוי. הקהילה שרה שיר ספיריטואל: Gone gone gone. באותה הסצנה מגיעים אנשי משטרה הדורשים לקבור את המת ביממה הקרובה (סצנה שלא קיימת בספר), ואגב ניסיונות לבירור מי רצח את רובינס לוקחים את פיטר כחשוד ברצח או לפחות כעד. דבר מעניין הוא שהאנשים הלבנים אשר מופיעים באופרה, אינם שרים, אלא מדברים באנגלית, ואפילו ללא ליווי מוזיקלי, כל השאר עם רקע מוזיקלי, בשירה, או ברצ'יטטיב. טקס ה wake  ממשיך בעוד סרינה שרה בלאדה עצובה: My man's gone now.  הקברנים מסכימים לקבור את רובינס בהבטחה של סרינה כי תשיג את מלא הכסף הדרוש לשם קבורתו של הקורבן. בס מתקבלת אל החבורה בפעם הראשונה ומובילה בשירת: leavin' for the promise' lan'.  


 

הסיום:

הסיום ברומן:

פורגי מבין כי בס לא עוד בקאטפיש רוו. בס לא ידעה כמה זמן ייעדר פורגי, ולמרות געגועיה הראשונים, וויתרה עליו בסופו של דבר. בס עזבה עם שישה גברים על ספינת הנהר:

"Dey leabe word fuh me dat dey goin' tek she all de way tuh Sawannah, an' keep she dey. Den Serena, she tek de chile, an' say she is goin' gib um er Christian raisin'." (Heyward, 1925)

בתרגום חפשי לאנגלית (ר.י):

"The have left a word for me, that they are going to take her all the way to the Savanna, and keep her there. Then Serena, she took the child and said she is going to give him for Christian rising".

 

פורגי שבור, מוכה, אומלל, הוא נראה כאילו הזדקן בכמה שנים. הוא מצויר כאילו אור עינו כבה, והוא איבד כל זיק של חיים. מריה, אשר מבשרת לו את הבשורה הנוראית על עזיבתה של בס, שותקת ארוכות ומתבוננת בו עד שאינה יכולה לשאת את המראה יותר, היא סוגרת את דלת חנותה, והוא נשאר עם עגלת העז המגוחכת שלו בשמש הבוקר האירונית. סוף. כך נגמר הרומן באווירת נכאים עצובה, ובחתימת גורלו של פורגי לבדידות אומללה.

הסיום באופרה:

כאן הסיום שונה לחלוטין שהרי "אי אפשר לסיים מחזה ללא נקודת שיא": פורגי אינו מוכן להיכנע למכות הגורל: ברגע שפורגי מתעורר מתדהמתו ושברון ליבו על כי בס נסעה לניו יורק, הוא גומל בהחלטתו ללכת (!) ולחפש אותה. הסצנה האחרונה כולה השתלהבות הרגשות המתעצמים ושיר הלל לדבקות במטרה, ביכולת לאגור כוחות למרות כל הקשיים ולהמשיך במסע קדימה אל החלום. בעיבוד של ה BBC, פורגי אף משליך את מקלות ההליכה שלו ומתחיל לצעוד בצליעה כבדה לכיוון האופק. הוא פוצח בשירה אופטימית מלאת רוח וחזון, ומלווה על ידי כל המקהלה בשיר ספיריטואל אופטימי:

" I am on my way to a heavenly land

I'll ride that long long road if you are there to guide my hand

Oh lord, I am on my way, I am on my way to heavenly land

But you will be there to take my hand" (Gershwin & Gershwin, 1959).

 

מוזיקה עממית ו"אומנותית"

האופרה פורגי ובס כתובה כאופרה לכל דבר. היא מגוללת סיפור דרמה שלם דרך יצירה מוזיקלית אחת. התזמור כתוב לתזמורת סימפונית מלאה, עם תפקידי שירה לדמויות העיקריות של הסיפור, סולו, דואטים, ומקהלה. הכתיבה, ההרמוניה, והתזמור הם פאר הקלאסיקה ה"אירופאית" של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. אפשר למצוא באופרה שימוש עשיר בכרומטיקה מלודית והרמונית, בדרמה מוזיקלית, באקורדים שנשמעים לעיתים "ווגנריאניים", פולפוניה עשירה, שימוש בלייט-מוטיב, ועוד. מאחר שהנושא עליו מבוססת האופרה הוא חיי השחורים בדרום קרוליינה, גרשווין עושה שימוש מעורר הערצה באלמנטים של המוזיקה השחורה: סולמות פנטטוניים, הרמוניה שלקוחה מהבלוז, שירת גוספל וספיריטואלס, קריאה ומענה, שימוש ב – Blue notes ועוד. למרות ששירת הג'אז והבלוז שונה לחלוטין מהשירה האופראית, דורש גרשווין כי כל הזמרים ישירו בטכניקות השירה ה"ראויות" לאופרה: בקול אופראי. גדולתו של גרשווין כפי שהיא באה ליידי ביטוי בפורגי ובס, בין השאר, היא ביכולת יוצאת הדופן לשלב בין האלמנטים של האופרה האירופאית, לבין המוזיקה של השחורים.

 דואט - Bess you Is my woman now

השיר הוא דואט אהבה בין פורגי ובין בס. הוא בנוי כדואט אופראי לכל דבר, מתוזמר בתזמור מלא, ומלא בשילוב חומרים פופולאריים מתרבות המוזיקה השחורה עם האלמנטים ה"אומנותיים" האירופאים הקלאסיים. ההקדמה לדואט הנפלא מגיע מכיוון הצ'לו הבודד. הוא מנגן בארקו מנגינה מעט פתלתלה בעלת אופי כללי יורד ומקדם אווירה רצינית ורבת כובד. פורגי מתחיל בשירת הבית בן שמונה התיבות, הטמפו איטי המנגינה מתעקלת וההרמוניה מתרגשת בתזמור סימפוני מלא, הסולם הוא סי במול מז'ור (משתנה לשלושה מוקדים טונאליים סימטריים מאוחר יותר). המנגינה ברורה מאד, טונאלית, משופעת בקפיצות דרמטיות, שימוש בבלו נוטס ואפשר לשיר ולזכור אותה די בקלות.

היבטים מלודיים:

Blue notes: כיאה לאופרה העוסקת בחייהם של השחורים, לא רק הליברטו כתוב בניבים מקומיים, אלא גם לאורך כל היצירה, המוזיקה צבועה בגוונים האופייניים למוזיקה השחורה. הדבר הבולט ביותר הוא שימוש ב"בלו נוטס". אותן טרצות, קווינטות וספטימות "מכופפות" ברבעי או חצאי טונים. כשבהרמוניה מגיעה הדומיננטה אפשר בבירור לשמוע במנגינה כיפוף של הדרגה השנייה שיוצרת מודוס מיקסולידי b9,#9 אשר מאד אפייני לג'אז ולמרות שהכיפוף במלודיה לא אל הטוניקה, עדיין, הרמיזה היא אל ה Blue notes  של הבלוז. בתיבה החמישית של הנושא כשמילות השיר הן you must laugh and sing…. המנגינה מתעכבת על ה blue note בין הטרצה המז'ורית והמינורית על הטוניקה. השימוש באפקט הזה ממקם ללא כל ספק את השיר בתוך ההוויה המוזיקלית השחורה של אמריקה – בלוז.  

 

 

במבט כללי על היצירה, נראה שבשל המשקל הרב שיש למוזיקה השחורה ביצרתו הקונצרטנטית של גרשווין יהא זה הגיוני כי היצירה הגדולה ביותר שלו תהייה דרמה על השחורים באמריקה. (Crawford, 2007). האידיום המלודי השולט בדואט האהבה, בשיר הסטירי של ספורטינ' לייף, וקטעי המקהלה רווים בטרצות, קווינטות וספטימות של מוזיקה פופולארית שחורה, בתזמור רווי במקצבים ערניים וסינקופטיים (Crawford, 2007). 

 כרומטיקה:

גרשווין מרבה להשתמש בכרומטיקה מלודית והרמונית לכל אורך היצירה. דוגמא ספציפית מהקטע הנדון כאן נמצאת בסימן חזרה # 101 פורגי נכנס בקו מלודי ומסיים בירידה כרומטית Bess, you got your man, מדו דיאז עד לה, צליל לכל מילה.

 קפיצות מלודיות: בנוסף לשימוש בכרומטיקה סביב הבלו נוטס, עושה גרשווין שימוש בקפיצות דרמטיות במלודיה שמגיעות אפילו עד לנונות, הדבר מעצים את התעצמות הרגשות.

 

Regtime:

במהלך הדואט מופיעה פראזה היושבת על משקל מרובע, אך מחולקת לקיבוצים אה-סימטריים של שלוש שמיניות, מוטיב נפוץ מאד בפראזות של מוזיקת רגטיים (של סקוט ג'ופלין למשל) בהם ההדגש במלודיה עובר לסירוגין בין ביט לאוף-ביט.

 אלמנט זה ואפילו שנעשה בעדינות כרמיזה קטנה ובטמפו איטי בהרבה מקטעי רגטיים נפוצים, הוא עוד אחד מהאלמנטים שעוזרים למקם את היצירה בתודעה המוזיקלית כיצירה אמריקאית של תחילת המאה העשרים.

מרכזים טונאליים:

בתיבה 9 של השיר (סימן חזרה 96)  חזרה על המוטיב המלודי של התחלת השיר, אלא שהפעם המנגינה מתפתחת ומשאירה הזמנה למודולציה מעניינת: מסי במול מז'ור לסולם פה דיאז מז'ור  (Happiness is jes' begun):

 בס, שרה את אותו הנושא, אלא שהבית שלה כתוב בסולם רה מז'ור. גם כאן מצויים אותם אלמנטים מלודיים וקצביים: כיפופי מלודיה סביב דרגה שלישית, המרמזות לבלוז והופעת המוטיב הקצבי מהרגטיים. אך בקטע בו היא שרה morning time and evening time... הסולם שוב משתנה לפה דיאז מז'ור. אם כן, שלושה מרכזים טונאליים ברורים נמצאים בדואט: סי במול מזו'ר, פה דיאז מז'ור, ורה מז'ור. שלושת הטוניקות האלו מרוחקות באופן סימטרי - בטרצות מז'וריות אחת מהשנייה כיאה לכתיבה "מודרנית".

 בשלב זה כיאה לאופרה, מתחיל דואט: בס שרה שוב את הנושא בסולם רה מזו'ר. פורגי שר מתחתיה קו מלודי מפותל. שני טקסטים רצים בו זמנית. שני בתים בעלי שינויים דרמטיים וקיצוניים.

Morning time and evening time  שוב הופך לקאנון לעת סיום, אקורד ואגנריאניים לקראת הסוף. הם שרים אותו לפעמים באוניסון, ולקראת הסוף היא מתרחקת אל על. הקודה ארוכה והוא מסיים על בלו-נוט.

לייט-מוטיב:

האופרה מושפעת מהסגנונות האירופאים של סוף המאה התשע עשרה, גרשווין משתמש בכלי שאותו טבע וואגנר: הלייטמוטיב. אותו אלמנט מוזיקלי המשויך לדמות ספציפית באופרה חוזר באופנים שונים במהלכה, ומשמש כמעין חוט שני שתופר את היצירה לאורכה.

לפורגי יש לייטמוטיב בעל צבע "בלוזי" המנוגן על ידי התזמורת עם הופעתו הראשונה על הסט, בעודו פוסע דרך השער אל החצר. הסולם הוא מי מז'ור, ההרמוניה היא מי מז'ור אבל הטרצה המנוגנת היא שוב, Blue note, מי בקר. המוטיב חוזר על עצמו מספר פעמים במהלך האופרה ומלווה את הופעתו של פורגי לאורכה. דוגמא נפלאה לשימוש בלייט מוטיב זה היא בסוף האופרה: הלייט-מוטיב מופיע שוב באופן ברור מכיוון כלי המיתר. הוא מנוגן ברגיסטר גבוה, ובעצמה גבוהה, דבר שמחזיר את המאזין אל הופעתו הראשונה של פורגי: מעין חזרה ל"אני עצמי" של פורגי, כמעיין קריאת עצמאות, ורוח חדשה שנושבת במפרשיו.

דוגמא נוספת לשימוש במוטיב, היא המנגינה ששר פורגי בסולו שלו: I got plenty of nothin' !. שיר שעוסק בחופש המוחלט של פורגי בשל היותו עני חסר כל קניין ובכך חסר כל דאגה. השיר מסמל את האופטימיות של פורגי ואת אמונתו בחיים פשוטים חסרי דאגה.  השיר בנוי מאלמנטים פשוטים כיאה לנושא עליו הוא מדבר: מנגינה בעלת אופי סימטרי, קלילה וקלה לעיקול, מקצב מרובע ואקורדים פשוטים – הוא נשמע כשיר "קאונרטי" – עממי ופופולארי.

אלמנט זה יופיע לשבריר שנייה בסצנה האחרונה בה פורגי הנכה משליך את הקביים בהם הוא נעזר עד כה, מתמלא ברוח ובעוז אופטימי וגומל בהחלטתו לצאת לחפש את בחירת ליבו.  אין דרך טובה יותר לעביר לקהל השומעים כי פורגי לא איבד את האופטימיות והאמונה בחיים הטובים – מאשר השמעת הבזק קצרצר מהמנגינה.

 אלמנט נוסף שראוי להתבוננות הוא החלק הראשון של הנושא של השיר Bess, you is my woman, המורכב בעיקר על קונסוננסים של טרצות וסקסטות מז'וריות.

נושא זה המשויך לאהבתם של בס ופורגי, הופך למעין לייט מוטיב ומופיע במקומות שונים במהלך האופרה. גרשווין משתמש בו כמוטיב שמזכיר לשומע את רגשות האהבה בין שני הגיבורים. לדוגמא: כאשר קראון מגיע ממחבואו בליל הסערה ותובע כי בס תחזור אליו, זו טוענת כי פורגי הוא האיש שלה כעת. התזמורת מנגנת ברקע את מוטיב "האהבה"  Bess you is my woman (DVD: 2:15:00) ותורם להעצמת התחושה של הלבבות שנקשרו אחד בשני.

המוטיב מופיע בצורה ברורה מאד בתפקיד התזמורת בסצנת הסיום במערכה III  בסצנה השלישית כאשר פורגי חוזר מהכלא ומחפש את בס שלא נוכחת כדי לשיר את הנושא שלה. (DVD:2:52:21)

ברגעים האחרונים של האופרה, הנושא של בס מופיע שוב בתזמורת, מעצים את היעדרותה. הפעם היא מחוברת ללייטמוטיב הכרומטי ששייך לפורגי, בפעם הראשונה, דבר המסמל חתימת גורלם המשותף – כי נועדו להיות ביחד (Block, 1997).

 סולו ומקהלה - My man's gone now

שיר הקינה של סרינה על מות בעלה מוצג בטכס ה Wake. שמונת התיבות הראשונות בשיר מבוססות על הסולם הפנטטוני מינורי. גם כאן, רמיזה ברורה לשירת הבלוז של השחורים. בהרמוניה, בחמש תיבות ראשונות פרישׂת קולות בקווארטות.

 מייד אחר כך, קטע כרומטי הנשמע כמעין יבבת בכי של צער, עולה בכרומטיקה איטית ואז נשבר בחזרה כרומאטית, אל הפנטטוניקה המקורית של הקטע.

 שימוש נוסף ומעניין בכרומטיקה, עושה גרשווין בתפקיד המקהלה העונה לסרינה. הקולות נעים יחדיו אך לא תמיד בתנועה מקבילה. האפקט מרשים מאד:

שוב, מדגים גרשווין יכולת מרשימה לשלב בין העממיות בדמות הסולם הפנטטוני והצבע של השירה השחורה, לבין האלמנטים ה"אומנותיים" שבשימוש האופרה בת זמנו. השימוש המוקצן בכרומטיקה כביטוי לאנחת סבל מזכיר אולי עבודותיו של וואנגר.

 דוגמא נוספת ומעניינת ממוקמת במערכה ראשונה סצנה שנייה. סצנת האבל נפתחת באנחה בסגנון קריאה ומענה בין סולו ומקהלה. קריאה רגשנית נענית בסדרת אקורדים קודרים היורדים לאורך אוקטבה שלמה במהלך של סולם טונים שלמים. הרמוניה מעניינת מתקבלת על ידי הובלת קולות בלתי שגרתית. כנגד חמש קולות עליונים יורדים, קו בס עולה. אוקטבות מקבילות בין סופרן וטנור, אלטו ובריטון יוצרים מעין סאונד תמים לכאורה למעבר, רק אוזן דקדקנית יכולה להבחין ברעננות של המהלך.  


הקבלה בין "פורגי", "פורגי ובס", "טוביה החולב" ו"כנר על הגג"

 במהלך ההרהורים אודות אספקטים בוויכוח הפוליטי אודות יצירתו של גרשווין, נזכרתי בציטוט של ריי צ'ארלס אשר התבטא פעם בנוגע לקשר שבין השחורים ובין היהודים:

"Blacks and Jews are hooked up and bound together by a common history of persecution..If someone besides a black ever sings the real gut bucket blues, it'll be a Jew. We both know what it's like to be someone else's footstool…" (Ray Charles)

            צ'ארלס מדבר על ההקבלה בין הגורל של השחורים והיהודים בכל הקשור להיותם נרדפים, סובלים משנאת זרים, מדיכוי, מאפליה ומגזענות. אמירה זו  הזכירה לי ספר אחר, שהפך לסרט ולמחזמר אודות, העוסק לא בשחורים אלא ביהודים: טוביה החולב וכנר על הגג.

דמותו של טוביה החולב (או טוביה החלבן) מופיעה ב"כתבים" של הסופר שלום עליכם. סיפורו מגולל את גורלם של יהודי רוסיה מסוף המאה ה-19 ברוסיה, אשר נאלצו לנטוש את בתיהם וכפריהם בעקבות הפוגרומים והגרוש, ולהגר אל מחוץ לרוסיה. כמו רבים אחרים, גם טוביה החולב נאלץ לעקור מושבו בחפשו מקום מבטחים, כחלק מתהליך ההישרדות שלו. הוא למוד נדודים, מקבל את גורלו בהשלמה ואינו מבכה יתר על המידה בצורך שנכפה עליו לנדוד, הוא אפילו מדבר על כך באופטימיות. בפרק "וחלקלקות" הנכתב בין השנים 1914 ובין 1916 קיים אזכור מעניין הנוגע לנדודים. בסיטואציה הנוכחית מדבר טוביה החולב:

"אשרי וטוב לי שנולדתי יהודי, שעל כן אני יודע את הטעם של גלות יוון, של נדודים בין העמים, של ויסעו ויחנו, מקום שחנית בו ביום, שם לא תלון בלילה, באשר מיום שלמדו אותך את פרשת "לך לך" ..... עודני הולך ואיני מוצא מקום מנוחה...סעו בשלום..ואמור להם שם לבל ידאגו: אלוהינו הזקן חי!" (עליכם, 1997, עמ' 157).

 הנדודים, הקושי והסבל עבור טוביה, הם חלק מהיותו יהודי, כאילו כך ציווה האל, זו מנת חלקו וחלקם של אבותיו מעידן ועידנים.

מסקרנת מאד ההיתכנות כי גרשווין, בהיותו יהודי, קרא או שמע על "כתבים" של שלום עליכם וכי היכרות זו השפיעה על כתיבת הסוף האופראי של פורגי ובס, זה המציג את פורגי באור שונה מאופן בו הוא מוצג ברומן. על כך, לא הצלחתי למצוא אזכורים כלשהם. אך גם אם גרשווין לא הכיר את כתביו של שלום עליכם מעניינת ההשוואה בדרך הטיפול של הסיפור, המחזה, והאופרה בדמויות נרדפות אחת של בן עבדים שחור באמריקה, והשני יהודי באירופה.

כאמור, בסוף הרומן, פורגי נשאר נבול ואפרורי במקומו. ואילו באופרה, פורגי יוצא אל הנדודים אל: To a heavenly place. למרות שבס היא אולי הסיבה של פורגי למסעו הכמעט – בלתי אפשרי, שיר הסיום באופרה הוא דווקא לא שיר אהבה לבס, אלא שיר בעל אופי דתי – מעיין גוספל, שקורא לו להמשיך לנדוד, כאילו שזהו צו האל – להגיע לגן העדן שנימצא אי שם. כל המקלה שרה את השיר איתו, כשותפים לאותו גורל. האם ייתכן שגרשווין מצא אצל טוביה החולב בסיפור של שלום עליכם, את הסוף האופטימי לאופרה שנכתבה כעשרים שנה מאוחר יותר, או אולי היה זה הסוף האופטימי שבו חייב המחזה להסתיים משום היותו מחזה? אך גם אם כך הדבר, מדוע האופי הדתי לשיר הסיום – בניגוד לשיר אהבה הראוי לתפיסה מציאותית יותר של הטקסט באופרה?

בשנת 1964 הועלה מחזה מצליח בברודווי, המבוסס על דמותו של טוביה החולב.  בשנת 1971 יצא לאקרנים עיבוד הקולנועי של "כנר על הגג", בכיכובו של חיים טופול בתפקיד חייו. בסופו של הסרט, נראה טוביה חבול ממכות הגורל אורז חפציו הדלים, ויוצא אל מסע למקום אחר – אולי הארץ המובטחת. כמו באופרה, הוא יוצא למסע אל הלא נודע, מסע שסופו לא נודע. ובאופן מתמיהה, טוביה רותם את עצמו לעגלת המשא במקום האתון שאינו עוד. ברומן, פורגי נותר עם עגלתו העלובה רתומה לעז, ובסרט גם מעורבת עגלה, אלא שהפעם אין אתון, או אפילו עז, טוביה עצמו מושך אותה. וגם שם התחושה היא כי הגיבור לא ייכנע לגורל שמנסה להכות בו ללא הרף, אלא ימשיך במסעו מתוך כוח הישרדות יוצא דופן, בחיפוש אחר המקום אליו הוא ראוי. וגם בסרט הזה, הסצנה האחרונה מלווה במוזיקה המעוררת מחשבות על עתיד, אופטימיות ותקווה. האם ייתכן כי הפעם, היה זה במאי הסרט שהושפע מהסיום של האופרה פורגי ובס של גרשווין? הדבר לא בלתי ייתכן בעליל.

 

נקודה נוספת מעניינת להשוואה, היא גישתם המנוגדת של טוביה החלבן ושל פורגי למצבם הכלכלי הרעוע. הנושא הכלכלי מקבל טיפול שאי אפשר להתעלם ממנו ועצם מיקוד תשומת הלב בנושא בשתי ההפקות ואופי הטיפול השונה, מסקרנים מאד. מוזר הדבר: שתי הפקות, האחת אופרה, והשנייה סרט, העוסקות בגורל אכזר של מיעוטים מוכים – יהודים באירופה ושחורים באמריקה, ובשניהם פתאום יש סצנה משמעותית העוסקת בכסף ובקניין. גם בכנר על הגג וגם בפורגי ובס, מוקדשת ארייה בלתי נשכחת לגיבור של הסיפור אשר מהרהר על מצבו הכלכלי. טוביה החולב מתחנן לאלוהיו להיות איש עשיר - If I were a rich man: לעומתו, פורגי שמח בחלקו, מאושר מכך שיש לו המון מכלום: I've got plenty of nothin' .

למרות גישתם השונה של פורגי ושל טוביה ביחס לכסף, המוזיקה בשני המקרים נשמעת אופטימית, קלילה וקלה לתפיסה, מעין פזמונים בעלי לחן ועיבוד קליל – כל אחד בסגנונו האופייני למקום: פורגי שר שיר שנשמע כמו שיר קאונרטי ואילו טוביה שיר שיר "יהודי" מזרח אירופאי מובהק.

דיון:

האופרה פורגי ובס היא יצירה חשובה ורבת משמעות: גרשווין מעלה מפליא לשלב בין המוזיקה ה"אומנותית" מאולם הקונצרטים ובין המוזיקה ה"עממית" הלוקאלית האמריקאית. בבחירת החומרים המקומיים, בוחר ג'ורג' – לבן ממוצא יהודי, דווקא את התרבות המוזיקלית השחורה – ומעלה אל אולם הקונצרטים את הסאונד של הבלוז, הגוספל, הספיריטואלס והג'אז. הוא משלב בין תזמור סימפוני מלא בטכניקות קומפוזיציוניות מרשימות כגון – כרומטיקה מלודית והרמונית, מרכז טונאלי משולש סימטרי, הרמוניה שלעיתים נשמעת ווגנריאנית, לייטמוטיב, ומצד שני אלמנטים מהמוזיקה השחורה כגון טוניקות וסובדומיננטת מאיכות דומיננטות (I7, IV7), בלו נוטס, סינקופות ומקצבים הלקוחים מהג'אז ומהרגטיים, הרמוניה שלקוחה מהסגנונות השחורים למיניהם.  

משקל חשוב, יש לתת לעובדה שאיירה גרשווין האחראי על הליברטו ערך את השפה המדוברת מהרומן למעודנת יותר באופרה. בעוד את הטקסט המקורי של הרומן מאת הייווארד קשה מאד לקרוא ולהבין, הרבה יותר קל לעשות זאת עם הטכסט של האופרה. השפה מובנת הרבה יותר, פחות עילגת ושגויה. אני נוטה לחשוב, שניסיון זה לעידון השפה המדוברת נעשה מתוך כוונה שלא להראות את השחורים באור עילג חלילה, ועם זאת לשמור על רמה מסוימת של מציאותיות הכרחית.

באותו אופן שגרשווין בוחר להעניק במה מכובדת לתרבות השחורה, נראה שבאופן מכוון הוא לא מרשה לזו הלבנה להשתתף באותה הבמה. מוזר הדבר ככל שיראה, אך הלבנים הבודדים המופיעים באופרה, אינם זוכים לשירת סולו או מקהלה, אינם זוכים באריות, או אפילו בשירת רצ'יטטיב. הם פשוט מדברים ללא ליווי, שפת יום יום, שפת חול פשוטה.  כאומר - זו לא התרבות אותה אני רוצה לרומם, אלא התרבות השחורה היא זו הראויה לבמה המכובדת.

בניגוד לחלק מהביקורות הקשות על כך שגרשווין עושה שימוש ציני בתרבות השחורה, לדעתי, האופרה פורגי ובס היא ביטוי לרחישת כבוד גדול לתרבות השחורה, לא מתוך התנשאות, אלא מתוך רגשי הערצה למורשת התרבותית. ההתבוננות של גרשווין מפוכחת בנוגע לגורלם האכזר של בני העבדים לשעבר: יכולתם להתקדם מוגבלת בידי החברה הלבנה, הם אזרחים סוג ב' בזמן כתיבת האופרה, אין בידם לחיות חיי רווחה או לזכות בחינוך ראוי, בשל כך שפתם עילגת, תנאי מחייתם קשים ומנת חלקם היום יומית עלובה ודלה. בתוך כך הוא אינו מתאר אותם כעשירים בני רוזנים, אלא בראייה מפוקחת ומציאותית. אך, בהעלותו אופרה העוסקת בחיי השחורים, אופרה שהאלמנטים המוזיקליים שלה משלבים את התרבות הקלאסית הלבנה עם זו של השחורים, נוצרת הקביעה, כי זו היא העממיות האמריקאית, אותה יש להאדיר. הסיום של גרשווין אולי מתמצת את זווית מבטו של גרשווין. גישתו של גרשווין מתומצתת אולי בסיום של האופרה: זהו שיר הלל לכוח הרצון, יצר ההישרדות, העמידה האיתנה נוכח כל הקשיים והמגבלות וניצחון הרוח של התרבות השחורה.

 

ביבליוגרפיה

Allen, R. (2004, Vol.117, Iss. 465.). An American Folk Opera? Triangulating Folkness, Blackness, and Americaness in Gershwin and Heyward's Porgy and Bess. Journal of American Folklore , pp. 243 - 262.

Block, G. (1997). Enchanted Evenings - The Broadway Musical From Showboat to Sondhein. New York: Exford.

Crawford, R. (2007). Grove Music Online. Retrieved May 19, 2008, from Grove Music Online, Gershwin, George: http://www.grovemusic.com/shared/views/article.html?section=music.47026#music.47026

Davis, A., & Pollack, H. (2007). Rotational Form in the Opening Scene of Gershwin's Porgy and Bess. Journal of the American Musicological Society , vol. 60 (Iss. 2), 373, 44 pg.

George and Ira Gershwin - The official Website. (n.d.). Retrieved May 17, 2008, from George and Ira Gershwin - Timeline: http://www.gershwin.com/

Gershwin, G., & Gershwin, I. (1959). Porgy and Bess. Score . London, England: Gershwin Publishing.

Greenberg, R. (1998). George Gershwin . Phaidon Press.

Heyward, D. (1925). Porgy. Retrieved 4 9, 2008, from http://xroads.virginia.edu/~HYPER/PORGY/porghome.html

Nunn, T. (Director). (2001). Porgy and Bess [Motion Picture].

Ray Charles. (n.d.). Retrieved May 07, 2008, from http://afgen.com/ray_charles.html

Standifer, J. (1997, November). The Complicated life of Porgy and Bess. Retrieved May 06, 2008, from http://www.neh.gov/news/humanities/1997-11/porgy.html

Today in History. (n.d.). Retrieved May 02, 2008, from The Library of Congress, American Memory: http://memory.loc.gov/ammem/today/sep02.html

Wikipedia. (n.d.). Porgy and Bess. Retrieved May 06, 2008, from Wikipedia: http://en.wikipedia.org/wiki/Porgy_and_bess

שלום עליכם. (1997). כתבים. (אריה אהרוני, מתרגמים) תל אביב: ספריית הפועלים ידיעות אחרונות.