את דיוק אלינגטון אין צורך להציג. הכוכב הנוצץ שהנהיג את התזמורת האלגנטית ביותר בעידן הסווינג ידע שיאים של הצלחה שאפשר רק לחלום עלייהם.
אבל אז, בא גם השפל הגדול. בשנות החמישים הג'אז השתנה, וגם הטעם המוזיקלי של הקהל שהתחיל להתעניין יותר בסוגי מוזיקה ובכוכבים אחרים.
זה אומר פחות ופחות הופעות, הזמנות והקלטות. רבים בביזניס פרשו, וכמעט כל התזמורות הגדולות התפרקו. אך עבור אלינגטון, התזמורת היא משפחה, היא החיים עצמם. והוא עושה הכל כדי להמשיך - גם אם זה במחיר של פתיחת קרנות חיסכון ולשלם לנגנים מהכיס שלו, בעודו מפסיד על כל פעם שהם יוצאים להופעה. תאכלס, הקריירה שלו נראית עגומה מאד.
ההצגה חייבת להמשך.
אלינגטון מצליח לסדר לתזמורת שלו הופעה בפסטיבל ניו פורט 1956. רק מה, תוקעים את אלינגטון בסוף היום האחרון. כל הסטארים כבר סיימו את ההופעות שלהם, וחלק גדול מהקהל ששבע ממוזיקה במשך מספר ימים, כבר חזר הביתה. כבר אמרנו עגמומי, לא?
אלינגטון עולה על הבמה עם קטע בלוז שנקרא "קשרנדו ודימינואנדו בכחול". לאחר הצגת הקטע, הסקסופניסט פול גונזאלבס עולה לאלתר את הסולו שלו. עניין של שגרה, סבב סולויים של סולנים. כל אחד מאלתר משהו כמו דקה.
ואז קורה משהו ממש לא צפוי.
הכל צפוי לכאורה, אלא שאלינגטון קולט שלפול יש מצרבוח מאד יצירתי, הסולו שלו ממש מבריק. לפני הסיום שלו, דיוק קורא לפול ומסמן לו שימשיך. פול ממשיך והפעם אף נוסק גבוה אף יותר. אלינגטון כבר שמע כמה קטעי סולו בחיים שלו, אבל הוא מבין שלבחור הזה יש יום מוצלח במיוחד, והוא מסמן לו להמשיך עוד. "לך על זה". סולו מדליק כזה, שמלהיב גם את התזמורת כולה שתומכת בו בסווינג משובח.
גם הקהל, קולט שעל הבמה מתרחש רגע קסם מיוחד, האנרגיות עולות, וחלקם מתחילים לקרוא קריאות עידוד ולמחוא כפיים לגונזלבס שממשיך עם הסולו המוטרף שלו וזה לא נראה שהוא הולך לעצור.
בחורה אחת בקהל, קמה לרקוד, ומושכת תשומת לב, מבטים, קריאות עידוד והרבה חיוכים. ופול... הוא פשוט לא יודע שובע. הסולו שלו ממשיך עוד ועוד, וכשנדמה שהוא כבר לא יכול יותר, וזהו - זה הסוף, הוא פשוט ממשיך לשעוט קדימה.
משוגעים, אולי תפסיקו?
השעה חצות, ודיוק כבר אמור לרדת מהבמה, אבל אין סיכוי שמישהו יוכל לעצור את הטירוף של מה שקורה על הבמה ומה שקורה לקהל. אנשים רצים במעברים ומצטופפים מול הבמה, מריעים ומעודדים את גונזלבס שימשיך להעיף אותם. וזה מה שהוא עושה. כולם על הרגליים, רוקדים, קוראים, שורקים, צועקים, התזמורת בסווינג אדיר, ופול...פול לא עוצר הוא נותן את כל נשמתו לתוך הסקסופון הזה, והוא כנראה יודע שזה הסולו של החיים שלו.
תקשיבו טוב: פול לוקח לא פחות מ 27 (!!!) מחזורים של הבלוז באחד מקטעי הסולו המפורסמים והארוכים בהיסטוריה של הג'אז. איזו אנרגיה מטורפת!
הסולו של פול גונזלבס היה הדבר המדובר ביותר בחודשים הבאים בקהילת חובבי הג'אז. ההקלטה של ההופעה של אלינגטון הפכה לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בקריירה שלו. ואין ספק שזו היתה התפנית החשובה כל כך בקרייה שלו, ברגעים כל כך קריטיים. הסולו הזה הציב את התזמורת של אלינגטון במרכז העניינים שוב. הוא ממש הציל את הקרייה של התזמורת כולה.
וזאת השאלה שחייבים לשאול על עבודת צוות:
מי הכוכב האמיתי כאן? האם זה גונזלבס עם הסולו המטורף שלו? או אולי זה אלינגטון, שזיהה שלאחד מאנשי הצוות שלו יש יום מוצלח במיוחד - איפשר לו את המקום והבמה הזאת, ועודד אותו לביטוי אישי ללא גבולות?
האם זה איש הצוות שכיכב עם כיוון מבריק? או אולי זה מנהל הצוות, שידע לשים את האגו של בצד ולהעביר את הזרקור למישהו אחר?
מה אתם חושבים? שתפו אותי במחשבות שלכם.
ואם כל זה נשמע לכם מדליק, אתם תמיד מוזמנים לדבר איתי ישירות, יש לי הרבה מה להגיד על עבודת צוות.
054-644-8668 ☎