מה הקשר? אני אספר לכם מה הקשר.
את הסיפור הבא אני מאד אוהב לספר במסגרת הרצאות ג'אז שלי, וככה זה הולך: לואי נולד בשכונה הנוראית ביותר בניו אורלינס בשנת 1901.
כמה נוראית אתם שואלים?
אני אגיד לכם כמה נוראית: כל כך נוראית שהיא נקראה "שדה הקרב". אבא שלו עוזב איך שהוא נולד, ואמא שלו (בת 17) נשארת לבד. מהיום שלמד ללכת, לואי מסתובב ברחובות ניו אורלינס. כילד ראה את כל מה שילד לא אמור לראות: שיכורים ברחוב, פרוצות, סרסורים, מהמרי קובייה ושחקני קלפים מתוסכלים, קרבות אגרופים, קרבות סכינים ואפילו גופות מוטלות על הכביש.
בגיל 5 הוא מקבל את העבודה הראשונה שלו אצל משפחת קרנובסקי. יהודים שמתפרנסים ממכירת פחם לבתי עסק - לחימום ולהסקה. שני סוסים, עגלת משא, ערימה של שקי פחם, ועליה יושב לואי הקטן. כן, ארמסטרונג. חכו.. הוא מחזיק חצוצרת פח (צעצוע, אתם יודעים), ומחצצר בה תרועות - קורא לבעלי העסקים לצאת החוצה ולרכוש פחם.
בגיל 6 צדה את עינו קורנט, סוג של חצוצרה, שנמצאת בחנות המשכון - בית העבוט, כנראה שריד ממלחמת האזרחים. מחירה $5 ואת הכסף כמובן אין לו. לואי משתגע באותו רגע ויודע שהוא חייב להשיג אותה וייהי מה.
הוא רץ לגברת קרנובסקי ומבקש ממנה שתקדים לו את המשכורות של החודשים הבאים כדי שיוכל לרכוש אותה. גברת קרנובסקי אישה עם לב גדול, היא היחידה בניו אורלינס - שהתייחסה ללואי כאל בנאדם.
אתם יודעים, פעם היה דבר כזה שנקרא גזענות, ולואי השחור נחשב "כושי=ניגרו" כלומר בתחתית הסולם - וכל זה רק בשל צבע עורו. כנראה גם הקרנובסקיז סבלו מענייני גזענות בשל היותם משפחה של סוחרים יהודים בתוך עולם שרובו המכריע נוצרי. לואי מספר עליהם שלמד מהם על עמידה איתנה ועל נחישות כנגד קשיי היום.
אבל עזבו, גזענות היתה מזמן במקום רחוק לפני הרבה מאד שנים, היא הרי כבר לא קיימת היום בשום מקום בעולם (ברור, נכון?).
גברת קרנובסקי התעקשה שבסוף יום העבודה לואי ירחץ פנים וידיים, וישב במבטח ויאכל ארוחה אחת חמה לפחות. הוא לא שכח לה את זה מעולם. גברת קרנובסקי מחייכת שולפת $5 מהארנק שלה ומשביעה את לואי שימשיך להיות איתם ושייתרחק מצרות. לואי מקבל את הכסף, רץ לבית המשכון, מפקיד את חמשת הדולרים, מקבל את החצוצרה לידייו, רץ לקרן רחוב, מצמיד את הפייה אל שפתיו ומבלי שהוא מבין איך הוא עושה את זה בוקע לו שיר מוכר. הוא לא באמת יודע כיצד הוא הצליח, אבל הרגיש כאילו ניגן עלייה מאז שנולד. כאילו שמצא איבר גוף שאבד לו - הנגינה בה היה אינטואיטיבי לגמרי עבורו. וכל השאר כבר היסטוריה.
אז מה הקשר? אני אגיד לכם מה הקשר.
האוכל שלואי אכל אצל גברת קרנובסקי היה אוכל יהודי מן הסתם, מה שפיתח לו אהבה ייתרה למטבח יהודי מזרח אירופאי. לואי היה משוגע על מרק קניידאעלך ועל גאפילטעפיש. עד סוף ימי חייו ענד מגן דוד לצווארו כהערכה לקרנובסקיז. אמרתי לכם
איין גרוייס טרומפעטר מיט א שטיפריש קופאעלא... (נו, מי מבין יידיש?)
הנה לואי שר את "שלח את עמי" שמספר את מאבקו של משה בפרעה. העיבוד שואב השראה משירת הגוספל של הכנסייה. אבל תאכלס, זה אותו סיפור.
עכשיו לכו תחגגו לכם, אני אשאר כאן לבד בחושך ואחכה לכם עד שתחזרו. העיקר שתהנו. נו, חג שמח.