לגעת בשמיים - ג׳והן קוֹלְטְרֵיין



אם תעלו השם הזה בפני מוזיקאי ג׳אז סביר שתגובתם תתחיל ב:

״וואו, קולטריין״. ואח״כ יעלו מילים כמו ״רוחניות, סקרנות, חקרנות, עומק אינטלקטואלי - וסאונד, איזה סאונד היה לנגן הזה, אין דברים כאלה״.

אבות אבותיו היו עבדים שחורים, והוא נולד בהָמְלֶט - צפון קרולינה 1926. עיירה שכוחת אל קרוב לגבול הדרומי עם דרום קרולינה. משפחה פשוטה, קשת יום שחייה סביב הקהילה, סביב הכנסיה. זה מה שמחזיק אותם. תזכרו את זה.


שלוש שנים אח״כ, 1929 - מגיע השפל הכלכלי הגדול, המצב של משפחתו רק הולך ומדרדר.


בתקופת מלמה״ע השנייה המשפחה שלו עוזבת את הדרום, כי באמת כבר נמאס, והם מגיעים לפילדפליה.


הבום הגדול קורה כשהוא בן 20. 1945 הוא שומע בפעם הראשונה את צ׳ארלי פארקר - בהופעה חיה (!). והוא נטרף. כמו כל מי ששמע אותו. זה השאיר עליו רושם עצום.


אני הולך לזרוק פצצה:


1946 הוא מגוייס לצבא וישרת כמוזיקאי ואני רוצה להגיש ש...... הוא היה די בינוני בהתחלה (יאללה תוציאו את האבנים...) - כן כן, תקשיבו להקלטות הראשונות שלו מתקופת הצבא: שום דבר מיוחד או בולט במיוחד.


אבל משהו קורה שם ממש מהר לאחר מכן.


כשהוא חוזר מהמלחמה, הוא עובר בין כמה הרכבים ובסופו של דבר מוצא את עצמו בהרכב של דיזי. כן, גִילֶסְפִּי, מכירים עוד דיזי? למרות שמו - ״סהרורי״ הוא היה בקיא מאד בהרמוניה ובתיאוריה וכל מי שהיה סביבו נדבר בחיידק החקר והלמידה. החיבור הזה עשה לג׳והן טוב.


ג׳והן מציב רף חדש בכל מה שקשור במשמעת עבודה של אמני ג׳אז. מהרגע שהוא מתעורר בבוקר, עד שהוא הולך לישון, הוא לא מפסיק להתאמן וללמוד. הוא מנגן כל היום. ליטֶרָאלי.


מעל לכל עומדת בעייה חדשה בחיים שלו. תחילה של שימוש בסמים. כולם מחקים את פארקר - לא רק את הנגינה שלו, אלא גם את אורח החיים ההרסני שלו בהקשר של סמים.


דיזי תופס את ג׳והן משתמש בסמים ומפטר אותו לאלתר.


מיילס דייויס היה אשף בלמצוא כשרונות צעירים איתם יעשה את המהפיכות הבאות שלו - וכך הוא מוצא את קולטריין ומצרף אותו לחמישיה הראשונה שלו.


כאן מתחיל פרק חדש בחיים של ג׳והן. משום שכאן הוא מתחיל לדבר בשפה משלו, מתחילים לראות ניצנים של אמירה מוזיקלית אישית ועצמאית.


זמן לא רב לאחר מכן, הוא יוצא בדרך עצמאית. האלבום שלו בְּלוּ טְרֵיין (רכבת כחולה?) הפך לאבן דרך חשובה בהיסטוריה של הג׳אז וגם של ג׳והן.




מעל לכל עומדת בעיית הסמים שלו. מיילס מפטר אותו והוא עומד בצמת דרכים: והוא מבין שהוא יכול להתרסק מנקודה זו כמו פארקר או שהוא יכול להתעורר ולתפוס את עצמו. הוא יודע שאו שהוא ייצלול וימות או שהוא יצמח משם למשהו גדול.


והוא מחליט להיגמל ״קוֹלְד טֵרְקי״ - במכה אחת ובלי עזרה. עם כל השבאם: הקאות פירכוסים, התעלפויות, כאבים איומים.


אבל יש לו כוח, אמונה, ורצון אדיר. מאותו רגע, דברים מתחילים להפתח ולהתבהר עבורו.


ב 1957 הוא חווה התעוררות רוחנינת ומבין שמטרתו עלי אדמות היא:

"לקבל את האמצעים ואת הזכות להסב לאחרים אושר דרך המוזיקה".

מתחיל לפתוח את הראש וקורא באופן ביקרותי את הדת שלו – וגם לומד על דתות שונות כולל מזרח אסייתיות. יש לו תחושה עמוקה של משהו נשגב.


נכון, הוא השתתף באלבום המופתי ״סוג של כחול״ של מיילס, אבל עיקר ההתקדמות שלו, היא עצמאית. עם רביעייה מופתית (מק׳וי, גאריסון, אלבין) שצורבת לך את המוח ומותירה סימני שאלה ״איך הם עושים את זה?״


המסע הרוחני שלו עומד לנסוק למחוזות חדשים עם ״אלבמה״ או עם ״אהבה עילאית״ (אגב, דעותיהם של חברי מקהילת הג׳אז חרוצות - או ששונאים את זה, או שמתים על זה - אתם יודעים איפה אני בתמונה).




אלבומי האוונגארד שלו - זקוקים להאזנה חוזרת, שוב ושוב, כדי להתחיל בכלל לתפוס מה קורה שם. הסקסופון שלו לעיתים בוכה, מילל, כואב, נאנק, גונח, צורח, שואג - ביטוי לנפש שחיה בספירות גבוהות כל כך.


עבורו זו היטהרות - מגע ישיר עם אמת ואהבה.


ב 17.7.1967 הלך קולטריין לעולמו בגלל סרטן כבד. זה היה מפתיע.


לאחר מותו קהילה בסן פרנסיסקו הופכת את דמותו. לקדוש. המוזיקה שלו משמשת כחלק מהליתורגיקה של הכנסייה בתפילות. לא מועדון מעריצים או איזה גימיק. המסר שלו שם כדי לגעת בנשמות.


שבועלדת - ג׳והן קולטריין.






מה ההקלטה האהובה עלייכם? שתפו שכולנו נחייך.


14 views0 comments