פוליטיקה ומוזיקה
העולם שלנו מפוצץ כיום בידיעות, שחלקן מומצא. בחדשות יש כוח פוליטי עצום - שליטה על דעת הקהל היתה מאז ומעולם מושא תאוותם של אנשים צמאי כוח. התמימים מאמינים לכל דבר שמופיע בתקשורת - אבל כיום, כל כך התרגלנו לתופעה הכעורה הזאת, עד כדי כך שכשרבים מאיתנו קוראים ידיעה, הם נוטים להצליב אותה עם מקור אחר, כדי לבדוק: אמת, או פייק ניוז?
פוליטיקה יש כמעט בכל אספקט של החיים שלנו, אנחנו לא חושבים על זה בדרך כלל, אבל יש פוליטיקה גם במסגרת הצריכה המוזיקלית שלנו. הנה מבחן בשקל: מוזיקה מזרחית או קונצרט בפילהרמונית? מאבקים פוליטיים ליוו מעולם את ההיסטוריה של הג'אז ואיתם מספר מקרים מרתקים של פייק ניוז.
בואו, תשמעו שני סיפורים:
גרומופון - מכירים?
בשנת 1901 הומצא הגרמופון. חברת Victor Talking Machine יצרה מכשיר מהפכני ששינה לחלוטין את הרגלי הצריכה המוזיקלית. למה מהפכני? משום שמאותו רגע לא חייבים להגיע לאולם הקונצטרים כדי לשמוע תזמורת מנגנת. אפשר ללכת לחנות התקליטים, לרכוש את המוזיקה האהובה, ולשמוע אותה בסלון הביתי, להשמיע אותה עבור חברים - עוד ועוד, כמה שרק רוצים.
כשהומצא המכשיר הזה, איש בחברת ויקטור, לא חשב בכלל להקליט מוזיקאי ג'אז. למה? כי עבורם ג'אז, הוא מוזיקה חיה ששומעים במועדונים, רוקדים ושותים לצליליה - הג'אז נמהל באווירת המועדון המקומי - ולפיכך אי אפשר לשחזר אותו על גבי תקליט.
עד שנפל להם האסימון
בשנת 1915 החברה פונה לפרדי קפארד - אחד מנגני הקורנט (חצוצרה) הבולטים בניו אורלינס ומציעה לו להיות נגן הג'אז הראשון שמוקלט על גבי ההמצאה שלהם. לא רק זה - אלה (כנראה), מוזיקאי הג'אז השחור הראשון.
פרדי, שאמנם היה חצוצרן נפלא, היה רדוף פחדים בנוגע לנגינה שלו. הוא כל כך פחד מחצוצרנים אחרים, שכשניגן במועדונים, נהג לכסות את אצבעותיו בממחטה, כדי שהם לא יוכלו להעתיק את האיצבועים בהם השתשמש. יותר מזה, במעברים מסובכים, היה אף מפנה את גבו אל הקהל, כדי שלא יעתיקו את מנח שפתיו על הכלי.
פרדי שמע את ההצעה, עושה חושבים ואומר לעצמו:
"כן, אם אשתתף בהקלטה אקבל תשלום לא רע וגם פרסום רב. אבל אם כולם ישמעו איך אני מנגן, כולם יוכלו לנגן כמוני ואני אשאר חסר עבודה".
פרדי משיב להם: "תודה, אבל לא".
וכך פרדי פספס את ההזדמנות להיות מוזיקאי הג'אז הראשון, השחור, שמוקלט על גבי ההמצאה המדהימה הזאת.
The Original Dixieland Jass Band (ממש כך)
שנתיים לאחר מכן, בשנת 1917 חברת Victor Talking Machine פנתה להרכב נוסף עם ההצעה המפתה. הפעם מדובר בתזמורת של נגנים לבנים בראשותו של ניק לורוקה. הם מקליטים שני קטעים בסגנון ניו אורלינס על גבי תקליט:
Livery Stable Blues / Foxtrot
ההקלטה הפכה להצלחה חסרת תקדים. תוך מספר שבועות נמכרו מאות אלפי עותקים מהאלבום, צעירים התאהבו בסאונד המקפיץ של הג'אס (כך במקור), בקולות המוזרים של נערות צהלות סוסים, נערות חמורים שניק לורוקה ולארי שילדס הפיקו מכלי הנשיפה שלהם (תקשיבו בעצמכם להקלטה בהמשך). מאות אלפי צעירים אמריקאים רקדו לצליליו של ההרכב במסיבות סלון פרטיות.
והרבה יותר חשוב - רגע זה הוא נקודת אל-חזור בכל הקשור בהפצת הג'אז של ניו אורלינס. עד אז, היה אפשר לשמוע אותו רק בעיר הדרומית. והחל מרגע זה, אפשר לשמוע אותו בכל מקום ברחבי הגלובוס.
ברור הדבר שתזמורות שניגנו מוזיקה עבור החברה התוססת והצעירה החלו לחקות את הסגנון הזה, בזכות ההקלטה של החבורה הלבנה.
החל מרגע זה, הג'אז הוא מגיפה לאומית שמתפשטת כאש בשדה קוצים.
פייק ניוז
לאור הצלחתו, ניק לורוקה הופך למוזיקאי מפורסם מאד. באחד מהראיונות לעיתונות הוא מצהיר:
"הג'אז, הוא מוזיקה של לבנים. לשחורים אין יד בדבר".
רגע, עצור.
תגיד, שכחת, או שלא ידעת? האם הג'אז לא צמח בתוך הקהילה השחורה של ניו אורלינס? מה עם צאצאי העבדים, הקריאולים, מקצבים קאריבים, שירי עבודה - קריאה ותשובה, הכנסייה הבפטיסטית, שירת הגוספל, הבלוז? איפה כל אלה?
כל המסורת המוזיקלית הזאת לא מפריעה לניק להכריז כך שחור על גבי עיתון. פייק ניוז חצוף מאין כמוהו. ומה עם ביקורת על אמירותיו? תשכחו מגוגל, וויקיפידיה, אנחנו מדברים על 1917 - לסוחר בגדים באוהיו, או למנהלת מסעדה במישיגן, אין שום סיכוי בעולם לקריאה ביקורתית של ההצהרה הזאת.
אם זה כתוב בעיתון, זה כנראה נכון.
פשוט כך.
ההקלטה ההיסטורית הזאת אמנם חשובה מאד בהפצת הג'אז, אבל אם מישהו היה באמת צריך להיות מוקלט באלבום הג'אז הראשון - היו אלה מוזיקאים שחורים מניו אורלינס ולא נגנים לבנים. ואם ניק היה אדם בעל יושרה - היה צריך לומר את האמת בנוגע למקורה של המוזיקה שלו: המוזיקה שהוא מנגן הגיעה מהקהילה השחורה בניו אורלינס.
וזה לא הסוף:
זמר הג'אז
עשר שנים לאחר מכן, בעולם הסרטים התרגשות גדולה: המצאה חדשה ומהפכנית מאפשרת סוף סוף לסנכרן בין תמונה ופס קול.
זה מוזר לחשוב על זה במושגים של היום, אבל בשנת 1927 הפריצה הטכנולוגית הזאת היא סנסציה.
הסרט הראשון שמשתמש בטכנולוגיה הזאת היא "זמר הג'אז" של אלן קרוסלאנד בכיכובו של אל ג'ולסון.
הסרט מדבר על שכונה יהודית במנהטן ועל קרע בין חזן מבוגר (יוסל'ה רוזנבלט) ובנו המרדן (אל ג'ולסון) שמעדיף לשיר ג'אז בגינות הבירה - על פני כל נדרי בבית הכסנת.
הסרט מציג את הג'אז כשיגעון שאוחז בבן הצעיר - סוג של טירוף או דיבוק שגורם לו למרוד בבית, במשפחה ואפילו בדת.
בעקות הקרע ביניהם עוזב הבן את הבית למשך עשור ובמהלך פגישה מחודשת בניהם - גוער בו האב:
I never want to see you again, you jazz singer.
טרגדיה אנושית נוגעת ללב. הקהל עם דמעות בעיניים. הסרט הוא סנסציה חסרת תקדים.
נו, אז מה הבעייה?
גם כאן, סרט לכאורה על "זמר ג'אז" - אך, לו היה איזשהו צדק היסטורי בתעשיית הסרטים, היה זה זמר שחור שמככב על אותו סרט שמשתמש בטכנולוגיה המהפכנית - ולא זמר יהודי שצובע את הפנים שלו בשחור ושר וודויל.
גם כאן, הפעם הראשונה שבה העולם רואה ושומע בו זמנית "זמר ג'אז" על גבי מרקע הקולנוע היתה שיבוש מאד ציני של המציאות.
כמה גדול העיוות? תראו את הוידאו ותחליטו בעצמכם: כמה נשמע אל ג'ולסון כמו "זמר ג'אז"? (הזכרו רגע בלואי ארמסטרונג מהתקופה הזאת לשם ייחוס).
ושוב, אם זה מופיע בסרט כל כך חשוב - זו כנראה האמת. לא?
זהו סוג של פייק ניוז שנמהל בפוליטיזציה של העשייה והצריכה המוזיקלית של עולם הג'אז. זה לא נגמר שם, יש עוד. אבל זה כבר לפעם אחרת.
אם אתם רוצים לשמוע עוד, אתם מוזמנים תמיד לצור איתי קשר:
או שאני אגיע אליכם, או שתגיעו לסדרות ההרצאות שלי.
אשמח לשמוע תגובות.
רז יצחקי - 054-644-8668