דמותו של פרנק סינטרה היתה ועודה שנוייה במחלוקת. זמר נפלא בעל קול רך, מושא הערצתה של אמריקה הלבנה, דמוקרט נלהב, נהנתן, רודף שמלות שלא ידע שובע, איש מאפייה, איש ג'אז, אמן, או שחקן של המוזיקה המסחרית?
כדי להבין את פרנק כדאי לנו להבין את הרקע החברתי והפוליטי שמתוכו צמח. יש לרקע זה השפעה מכרעת על דמותו:
השנים הראשונות
פרנק נולד בשנת 1915 בהובוקן, ניו ג'רזי, ממש מול ניו יורק סיטיי, מצידו השני של נהר ההדסון. הוא גדל במשפחה איטלקית, שעשתה הכל כדי להתרחק מהסטריאוטפים הגזעניים של אמריקה הלבנה.
רגע, גזענות באמריקה הופנתה רק לשחורים ולצבעונים, לא?
גם בתוך החברה הלבנה היתה חלוקה ברורה למעמדות: בראש הפירמידה נמצאים האירים, מתחתיהם נמצאים... היהודים (איך לא? הרבה מהם שלטו במסחר ובתעשייה), ורק מתחתם נמצאים האיטלקים. אלה נתונים למבט מזלזל, אתם מכירים את הסטריאוטיפים: מדברים עם הידיים, ברברים, צעקניים וקולניים, עסוקים רק באוכל, משפחה וכנסיה... בצעירותו הכיר פרנקי את היחס המזלזל הזה, ולא שכח אותו מעולם.
אלכוהול - מישהו?
התקופה היא אחת מהקשות שידעה האומה האמריקאית. כשהיה בן 5, הממשלה האמריקאית החליטה לעשות סוף לאחד האיומים הגדולים ביותר שלה - כך לפחות היא חשבה: האלכוהול. וכך יצאו להם חוקי היובש האוסרים על ייצור, סחר וצריכה של אלכוהול. וככה, הממשלה שמה קץ לבעיית האלכוהול במדינה. נכון?
הצחקתי אתכם.
במקום מספר קטן של ברים ובתי מרזח מקומיים שפעלו ברחבי המדינה, צצו להם מאות אלפי מאורות אלכוהול לא חוקיות. ומי תופס טרמפ על הטרנד זה? המאפייה, איך לא. המאפייה האמריקאית (לא רק איטלקים, אלא גם יהודים) מוצאת הזדמנות פז.
אנשי המאפיה מייצרים אלכוהול משובח, ומוכרים אותו למליוני צעירים אמריקאים באלפי מאורות אלכוהול בלתי חוקיות שהם מחזיקים ומנהלים.
מוזר, אבל פעם היה נהוג ואפשר לשחד פקידי ממשל
המון כסף יש בתעשיה הזאת, ודי והותר גם כדי לשחד פקידי ממשל ואנשי משטרה שמעלימים עין. מאורות ומועדוני אלכוהול הם מקור פרנסה לאלפי מוזיקאי ג'אז שמנגנים את פס הקול של התקופה. וזה אומר שבעצם, המאפיה היא זו שמעסיקה את כל מוזיקאי הג'אז בשנות העשרים והשלושים.
וזה מצחיק, אבל גם אחרי שהוסרו חוקי היובש, המאפייה לא באמת מאבדת מכוחה ועדיין נשארת שחקנית דומיננטית בתעשיית הבידור האמריקאית.
דיכאון לאומי
וכאילו שזה לא די, בספטמבר 1929 קורס שוק המניות האמריקאי - מליארדי דולרים יורדים לטמיון וארה"ב נכנסת לאחת התקופות הזוועתיות שלה. באותן שנים, סינטרה שכבר הבין שיש לו כשרון מוזיקלי מתחיל להופיע בחורים נידחים, עבור פרוטות ובירידי בתי ספר תיכונים. אביו לא ממש אוהב את הרעיון שמבקום עבודה נורמלית פרקני מתעקש על קרירה של זמר. הוא נושא את עיניו אל הגיבור של אמריקה הלבנה - בינג קרוסבי ומחליט שזה מה שהוא רוצה לעשות כשיגדל.
עד כדי כך, שאביו מעיף אותו מהבית.
ניו יורק ניו יורק
בעיר הגדולה פועם הלב של התעשייה המוזיקלית האמריקאית, והדרך מהובוקן לניו יורק סיטי קצרה מאד. מהופעות במועדונים מקומיים, הוא מגיע לחשיפה קטנה ברדיו, ומשם לפריצות קטנות כאורח בתזמורות הגדולות. אט אט הוא מתחיל לקבץ סביבו עדת מעריצים, ובעיקר עדת מעריצות.
אלו משוגעות על הנער הלבן, היפה, כחול העיניים ששר בקול רך שירי אהבה רגישים וענוגים.
ילד גדול
בשנת 1939 הוא מבקש את ידה של ננסי באראטו - כן, גם היא איטלקיה ומאותו הרגע הקריירה שלו מתחילה להמריא (ללא קשר לננסי). הוא גם מתחיל להופיע עם אחת מהתזמורות המצליחות בתקופה - התזמורת של טומי דורסי.
הבמה שהוא מקבל שם חשובה מאד עבורו, הוא מקבל חשיפה אדירה וצובר נסיון חשוב מאד. ובעיקר, צובר יותר ויותר מעריצים ומעריצות שמקבלות אותו בצרחות היסטריות והתעלפויות. הוא מופיע גם עם בני גודמן, מקבל הזמנות מצמרת התעשייה, מפיקים עולים לרגל להופעות שלו כדי לשמוע מי הטאלנט שבמוקד ההיסטריה הזאת.
החשיפה הגדולה באמת שלו מגיעה עם הרדיו - מדורת השבט של התקופה הזאת. לא לכולם יש כסף להופעות או לתקליטים, אבל ג'אז משובח אפשר לשמוע בשפע ובחינם מעל גלי האתר. פרנק הצעיר כובש את צמרת מצעדי הפזמונים. הצלחה כזאת, התעשייה המוזיקלית הלבנה טרם ראתה.
שמועות
במלחמת העולם השנייה פרנקי נקרא לתהליך גיוס שבמהלכו מקבל פטור מהשירות הצבאי. הסיבה הרשמית היא חור בעור התוף, ובעיות פסיכולוגיות. הדבר לא מתקבל ברוח טובה בקהילה הצעירה. חיילים שמגוייסים למלחמה לא אוהבים את הרעיון שפרנק - נשאר בבית מבלי להתגייס למאמץ המלחמתי בעוד שנשותיהם ממשיכות להעריץ את הצעיר שנראה על פניו כשיר.
ואז, מגיעות השמועות: "פרנק שילם סכום אסטרונומי של ארבעים אלף דולר לשחד את הרופא שחתם על שיחרורו".
ומאין לצעיך הזה כל כך הרבה כסף? ברור, המאפייה. יש לה אינטרס ברור שסינטרה לא ייגוייס אלא ימשיך לגלגל עבורה סכומי עתק בתעשיה. כספי השוחד ששולמו לכאורה הם כסף קטן עבורם.
חקירת FBI שנפתחה לאחר המקרה מעלה חרס. לא היו דברים מעולם. אבל עכשיו, כבר מאוחר מדי. השם שלו מוכתם.
לך תוכיח שאין לך אחות.
עם חיי הזהר מגיעה גם התעניינות בנטיותיו הפוליטיות. הוא דמוקרט ותומך נלהב בפרנקלין רוזוולט. הדבר מרתיח את דמם של רפובליקניים, אזרחים ובעיקר עיתונות ימנית שעושה מטעמים מאמירותיו. הרוזוולטים משיבים לו בחיבוק גדול, והנה פרנק מוצא את עצמו בבית הלבן, במסיבות קוקטייל של החברה הגבוהה של הדמוקרטים, וכמובן שהוא מקבל סיקור עיתונאי רחב מאד.
כל אישה רוצה את סינטרה, כל גבר רוצה להיות סינטרה
החשיפה הגדולה שסינטרה זוכה לה, הופכת אותו לסטאר - וכמובן לעניין רב עבור תעשיית הסרטים. פרנק הופך די מהר לכוכב קולנוע. אבל הוא לא משחק את הגבר החזק המסוקס והשרירי, אלא להיפך - הבחור הצנום, הרגיש, העדין.
מרגע זה, פרנק הוא אחד מהדמויות הפופולאריות ברחבי המדינה ובעולם כולו. התקופה הזאת מסחררת עבורו, סלבריטאי צמרת, איש החברה הגבוהה, איש שנחשק על ידי נשים רבות. והוא, לא יודע שובע.
מאפיוזו?
זוכרים את התקופה שבה כל עסקי הבידור נשלטו על ידי אנשי המאפייה? ובכן, סינטרה הצליח להתחבב על רבים מהם. הוא הכניס להם המון כסף - והם, אהבו ופינקו אותו. בחברתם הרגיש בנוח, לא מאויים, ותאכלס, הם עברו כברת דרך לא קטנה ביחד.
בשנת 1947 בין אקפולקו, מיאמי וקובה מסתובבת חבורה גדולה של גאנגסטרים קשוחים. הם מטפלים בעסקי ההימורים שלהם בהוואנה. את חלקם סינטרה מכיר עוד מזמנים עברו, ואלו מכירים לו את צ'ארלי לוצ'יאנו - מנהיג כנופיית פשע שמגלגלת מליונים. צלם פפראצי זריז מתעד את הרגע בו מכירים בין סינטרה לבין לוצ'יאנו. לחיצת יד שתעשה לו צרות רבות בעתיד.
עם חזרתו של לוצ'יאנו לארה"ב עוצרת אותו המשטרה ובמשפט מתוקשר הוא מקבל עונש קשה של גלות מהמדינה. במהלך המשפט, אותה תמונת פפראצי של סינטרה לוחץ את ידו של לוצ'יאנו נשלפת - מאותו הרגע, מתעוררות לחיים שוב השמועות על הקשר של סינטרה למאפיה.
וכאילו שזה לא די, בטיסה חזרה מקובה, טסים איתו במטוס מספר מאפיונרים, שנתפסים בארה"ב עם מזוודות מלאות בדולרים. נו, זה ברור, לא?
"סינטרה מלבין למאפיה כספים, ומתווך בעסקאות סמים גדולות".
השמועות האלה מגיעות למשטרה וסינטרה נעצר. ה FBI פותח עליו מעקב וחקירה אינטנסיבית. החקירה מעלה חרס.
כלום, נאדה.
לסינטרה לא היה שום קשר עסקי לא חוקי עם המאפייה. שום ראיות. אבל, צילומי פאפראצי מפורסמים בעיתונים בכל רחבי המדינה. ואם זה כתוב בעיתון, סימן שזה אמיתי.
לך תוכיח שאין לך אחות 2.
גבר, גבר - האמנם?
למרות נישואיו לננסי, סינטרה היה נהנתן לא קטן. בסוף שנות הארבעים הוא ואווה גארנר מתאהבים. לאחר תקופה לא קצרה ננסי מוותרת בשנת 1951 על הנישואין בניהם. למחרת היום פרנק ואווה מתחתנים. אבל אווה, שהיתה אישה חזקה, זרקה אותו לאחר מספר שבועות. זה לא התאים לה.
פרנק לא ידע את נפשו מרוב צער. אבל מרגע זה, הוא פשוט לא עצר.
בואו נדבר רגע על הנשים בחייו
מספר הנשים איתן היו לו מערכות יחסים מסדרי גודל שונים, לא ידועה. אלה שאנחנו יודעים עליהן, היו רבות מאד מאד - וזה אנדרסטייטמנט. רבות מהן היו מפורסמות וידועות, וכן, סינטרה גם היה נשוי מספר פעמים נוספות. הרשימה ארוכה:
אווה גארנר,לורן בקאל, ג'ולייט פראוז, לנה טרנר, דונה ריד, מרלן דיטריך, ג'ודי גרלנד, גלוריה ואנדרבליט, ג'ואן קרופורד, גרייס קלי, הדי למאר, שירלי מקליין, ג'ינה לולובריג'יטה... להמשיך?
תרשו לי לקלקל רגע את סטריאוטיפ ה"גבר" ולהציע שייתכן שלפרנק היתה בעייה לא קטנה ולא פתורה בסוגייה הזאת.
מעתה ועד עולם
לאחר שאווה גארנר הראתה לו את הגב, פרנק שקע בדיכאון. הוא החל להטביע את יגונו בטיפה המרה, והאלכוהול הפך מחבר לעת צרה - לבעייה רצינית. במהלך של כשנתיים, פרנק מאבד את זה. הוא מבלה ימים ולילות בשוטטות בבארים וברחובות. משהו חייב לקרות כדי להציל אותו.
גלגל ההצלה שלו הגיע בשנת 1953 - בצורה של תפקיד רציני ראשון בסרט From here to eternity .
ככל שמתקדם תהליך הפקת הסרט, פרנק עובר שינוי אופי מהותי. לא עוד נער שעשועים פוחז, אלא אדם בוגר, בעל עקרונות, ג'נטלמן עם מוסר עמוק.
פרנק חזר לרכוב על הסוס. הוא אפילו זוכה בפרס אוסקר על התפקיד. זה היה אחד הקאמבקים המרשימים ביותר בתעשיית הבידור. כעת גם הבגרות הזאת משחקת תפקיד באישיותו המוזיקלית. מרגע זה הוא תופס פיקוד על התכנים המוזיקליים שהוא שר, בחירת השירים ואף השפעה על העיבודים המוזיקליים.
למה לי פוליטיקה עכשיו?
שנות החמישים מסמלות פריחה באומה האמריקאית. הכלכלה יציבה סוף סוף, עם שנים טובות של שפע שלאחר מלחמת העולם השנייה. התעשייה פורחת, ותנופת בנייה גדולה בכל רחבי היבשת.
מצד שני, מלחמת קוריאה השנוייה במחלוקת ברקע, ועדיין מהדהדים הדם של מלחמות האטום. צילו של האיום הגרעיני מרחף מעל, בעתה ופחד מאימתו של נשק יום הדין.
וכאילו שזה לא די, החברה האמריקאית שסועה ומפוקחת. הגזענות הלבנה היא אחד מתחלואי החברה. בכל רחבי היבשת פורצים מקרי אלימות רבים כנגד שחורים שסובלים מדיכוי, אפלייה, ונחשבים כאזרחים סוג ב'. ומצד שני, עולה התקוממות של השחורים - כי נמאס. די.
ויש גם אנשים שעושים עסקים מהפחד. סנאטור ג'וזף מקארתי, מרהיב בלהט פופוליסטי כנגד האיום הגדול של הקומוניזם. "זרעים קומוניסטיים מתחילים להכות שורשים, ממש פה בבית". וחיש קל כל מי שמביע התנגדות להתנהלות של הממשלה, כל מי שלא מיישר קו עם המסרים הלאומיים שלה, כל מי שמביע ביקורת, וכל מי שמדבר על ערכים אוניברסאליים שאינם לאומניים - נחשד כקומוניסט. מקארתיזם הופך לטירוף לאומי.
בוגד!
איך זה קשור לפרנק? ובכן, פרנק תמך ברוזוולט ובדמוקרטיים, קרא לשוויון ולהפלת המחיצות הבין-גזעיות ולא היסס לומר את דעותיו הפוליטיות - תעשו אחד ועוד אחד, וגם אתם תגיעו למסקנה.
"פרנק סינטרה קומוניסט!"
הוא מקבל סירוב כשהוא מבקש להופיע בפני חיילים. ואפילו מגיע לתחקור בפנטגון. אנשי צבא ומשטר מנהלים ציד מכשפות. וזה קורה מהר מאד - פרנק ניכנס לרשימה השחורה. הוא מבלה שעות במחלקת החקירות. החוקרים שולפים תיעודים של עיתונאים הנוברים בעברו, מעשיו וצעדיו המזהים אותו כמובן, איך לא - עם המצע הקומוניסטי.
פוליטיקה - עכשיו!
פתאום צצות בכל פינה שאלות קריטיות בנוגע לנאמנות שלו למדינה. ומפה הדרך קצרה מאד כדי להכריז עליו סכנה לאומה.
תעצרו רגע. ותחשבו לשנייה אחת. המחשבה על האבסורד הזה מעלה שאלות שהן רלוונטיות מאד גם היום:
מה מקומם של אמנים בזירה הפוליטית? האישית והסביבתית? האם תפקידם של אמנים הוא לבדר בלבד - ואולי הם צריכים להגיד את אשר על ליבם. מה קורה במידה ולאמן דעות אשר אינן עולות בקנה אחד עם הנרטיב הלאומי: האם מותר לו לבטא אותן, או שמא עליו לשתוק?
ובכלל, מהו תפקידה של האמנות?
סינטרה הולך להסתבך עמוק יותר בביצה של הפוליטיקה האמריקאית בהמשך הדרך עם קרבתו למשפחת קנדי. במסגרת מסע הבחירות של קנדי בשנת 1960 הוא ביקש מסינטרה שישדך בינו ובין המאפייה ששלטה באירגוני העובדים (זה היה מזמן, היום כבר אין קשרים כאלה), כדי שיצביעו עבורו. וכמובן, כל הלכלוך הפוליטי ישוב, יעלה, יצוף ויכסה את הכל בצחנה מבאישה סביב הקריירה של סינטרה.
פרנק מעולם לא אהב את ההפרדה על רקע גזעי. הוא תיעב והתנגד לגזענות. כשהיתה לו הזדמנות להביע את דעתו, הוא מחה על תופעות אלה. והוא היה מאד מודע לענייני הגזע כשהוא נכנס לעסקי הבידור. הוא הופיע עם תזמורות שונות, לעיתים שחורות, והוא רואה מה הם עוברים - הנגנים השחורים שאיתם הוא מנגן איתם. כל הנגנים הנהדרים האלה שמעולם לא יכלו להכנס דרך הדלת הראשית למועדונים בהם ניגנו. לבנים שילמו כסף כדי לשמוע אותם מנגנים, אבל שלא יעיזו לחשוב על להזמין משקה בבר המשקאות.
ותחשבו על זה - השורשים של המוזיקה אותה שר סינטרה נעוצים עמוק עמוק בתוך התרבות השחורה, האפרו-אמריקאית. הוא עצמו יודע את זה היטב וחש צורך עז להוקיר את התרבות השחורה עבור תרומתה לעולם. לא תמיד יכל לבטא את זה בגלוי- עניינים פוליטיים. אתם יודעים.
סמי דייויס ג'וניור
אחד מחבריו הטובים, היה סמי דייויס ג'וניור. אחד הכוכבים הגדולים של עסקי השעשועים האמריקאים. סמי סבל כל ימי חייב השפלה ואפלייה בשל צבע עורו - בחייו הפרטיים ובחיי הבמה שלו. פרנק נילחם עבורו כמו לביאה שמגינה על גורייה - הוא דאג שיקבל שכר הוגן עבור הכישרון האדיר שלו, שיקבל חוזים ראויים, וישיעמוד איתו על הבמות המכובדות להן הוא ראוי.
כשדייויס איבד את עינו בתאונת מכונית, בתי חולים סירבו לקבל אותו לטיפול. רוצים לנחש מדוע? צדקתם - צבע עור. היה זה סינטרה שהכניס אותו במו ידיו לביה"ח סאן ברנארדינו ודאג שיקבל טיפול.
הוא ודייויס עברו כברת דרך ארוכת שנים ומערכת יחסים מורכבת. היו בה שיאים כדוגמת שיתופי הפעולה של השנים עם "חבורת העכברושים". אך היו גם מורדות צורבים שהוכתמו בעקבות עיניינים פוליטיים של משפחת קנדי.
ג'אז ופופ - על טעם ועל ריח
הזמנים משתנים, ואיתם הטעם המוזיקלי של הקהל. ג'אז היה המוזיקה הפופולארית של החברה האמריקאית עד סוף מלחמת העולם השנייה. אבל בשנות החמישים ימי הזהר של הג'אז - הלכו ודעכו. רית'ם אנד בלוז, רוקנ'רול הולכים ותופסים את מקומם כפס הקול של התקופה.
סינטרה לא אוהב, בלשון המעטה, את הטרנדים המוזיקליים האלה, ונשאר כאחד משומרי הגחלת של מסורת שירי הג'אז. חברות התקליטים מתחילות להוריד מחירים מהתשלומים שלהן עבור נגני ג'אז. מנגד, סינטרה פותח חברת תקליטים Represe, אשר משמרת את המסורות המוזיקלית של זמנים עברו, וגם דואגת לתשלום הוגן עבור אמני הג'אז שמנגנים עבורה.
מצד שני, סינטרה לא פראייר והוא יודע שלפעמים, צריך לזרום עם הזרם כדי להשאר רלוונטי. הדוגמא הבאה בהחלט מביאה את כיוון המחשבה הזה ליידי ביטוי:
זה ג'אז זה?
בואו נדבר על זה רגע. האם פרנק סינטרה זה ג'אז? אתם מכירים זמרי ג'אז: בילי הולידיי, מל טורמה, ג'והן הנדריקס, שרה וואהן? האם יש בשירה שלו את הבלוז השחור של בסי סמית' מא רייני, לואי ארמסטרונג? האם פרנק מפגין יכולות אלתור נדירות כמו קורט אלינג? האם הוא וירטואוז כמו אלה פיצג'רלד?
תקשיבו לשירה שלו: הוא שר מאד ישר – ואם משווים אותו להולידיי או פיצג'רלד, כמעט בלי אינטרפרציה. מצד שני, בואו נודה הוא שר מדהים, יפהיפה! אבל אם הוא מזכיר מישהו בשירה שלו, הרי זה את גיבור הילדות שלו: בינג קרוסבי.
אני חלילה לא מפחית מערכו – היי, הרי הקדשתי לו פוסט כל כך ארוך. אני אגיד את זה שוב:
פרנק סינטרה זמר ענק!
של מי הג'אז הזה?
אבל לדעתי, אי אפשר שלא להתייחס לפיל שבחדר: מוזיקה הוא מוצר צריכה פוליטי. כן כן, כולכם צרכנים פוליטיים (לא בהכרך בהקשר של לאיזו מפלגה אתם מצביעים) - אתם מנויים לפילהרמונית/מאזינים למוזיקה מזרחית, צמחוניים/קרניבורים, קוראי הארץ/ישראל היום, אוכלי שרימפס/כשר.... כל אחד והבחירות ה"פוליטיות" שלה/ו.
בתחקיר שערכתי לקראת הרצאות שלי על סינטרה, ראיתי עשרות קטעי וידאו וניתחתי מאות תמונות. למעט מספר תמונות של פרנק נואם בכנסים למען השוויון, לא הצלחתי לראות שחורים בתמונות של המופעים שלו, גם שנים אחרי שאמריקה מפסיקה להיות מופרדת.
וזה מביא אותי למסקנה שסינטרה הוא בעיקר קולה של אמריקה הלבנה – זו הקלאסית. וזאת למרות, אמירותיו הפוליטיות – בעד הסרת המחיצות, והקריאה לשוויון. הקהל של סינטרה הוא בעיקר קהל לבן.
החשיבות הגדולה בעיניי של פרנק סינטרה היא בשירות שעשה לג'אז. סינטרה היה אחד החוליות החשובות שהביאו את המוזיקה שבבסיסה היתה מוזיקה שחורה - אל קהל רחב. הוא, ואחרים, היו הדבק שחיבר בין הג'אז השחור לבין התעשייה של המוזיקה האמריקאית ובעיקר זו שהיתה צריכה תרבותית לבנה.
שירי הג'אז היו ועודם בין היסודות החשובים של שפת הג'אז: המנגינות, ההרמוניה והמקצבים. וכשנדמה היה שהשירים היפים של עולם הג'אז נעלמים אט אט מהתודעה העולמית הפופולארית, פרנק סינטרה היה בין שומרי הגחלת שהמשיך לשיר אותם ולשמור על ההפצה שלהם. לא רק בארה"ב, אלא בעולם כולו.
והוא עשה את זה כל כך טוב.
תודה שהשקעתם זמן וקראתם עד לכאן. אתם מוזמנים לשתף אותי במחשבות ובהגיגים הקשורים לסינטרה או לג'אז בכלל.
סקרנים לעוד?
ואם אתם סקרנים יותר, אתם תמיד מוזמנים להצטרף:
* סדרות הרצאות מוזיקה ג'אז - לפרטים: www.razjazzmusic.com ,
* עמוד הפייסבוק לחובבי מוזיקה: https://www.facebook.com/razyitzhakijazz
רוצים עוד מוזיקה?
פלייליסט - המיטב של סינטרה: https://www.youtube.com/playlist?list=PLVhIV1mH5ggo8JGvpCf4Hz9n-REFCjGBB
צרו קשר
שאלות, הזמנות - אתם מוזמנים תמיד ליצור קשר 054-644-8668.
להתראות - רז.