אחד מהאלמנטים החשובים ביותר בחינוך מוזיקלי, ובתהליכי הוראה-למידה בכלל, הוא החיקוי. עצרו לרגע ותחשבו איך כל אחת/אחד מכם למד לדבר את שפת האם שלו? נכון, התשובה היא חיקוי. התהליך הזה מולד בטבע שלנו כבני אדם, הוא זה אשר יושב בבסיס הלמידה שלנו. בתהליך מושרשים לעיתים באופן מובלע עניינים תיאורטיים של מבניות השפה (המוזיקלית) גם אם לא מדברים עליהם באופן ישיר. אני באופן אישי מאד מעודד חיקוי במסגרת שיעורים פרטיים בג'אז או במסגרות אקדמאיות בהן אני מלמד.
בואו נדבר על זה.
ייתרונות בשילוב חיקוי כאלמנט בחינוך המוזיקלי
דרך חיקוי אפשר ללמוד את הדברים שאינם כתובים ושאינם יכולים להיות בדפי התווים - יש יגידו: המוזיקה עצמה. (אגב אם האמירה הזאת לא היתה נכונה, היינו מקשיבים למחשבים מנגנים קבצי מידי בדיוק מושלם). דרך חיקוי אפשר ללמוד על תהליכי החשיבה של האמנים היוצרים, ממש להכנס לנעליהם ולצעוד באותם צעדים, אגב כך ללמוד ולהמציא פתרונות טכניים לאתגרים. חיקוי עוסק כמובן בפיתוח השמיעה, לא רק התיאורטית או ה"פנימית" - אלא זו המעשית "על הכלי". כל מי שעוסק בביצוע מוזיקלי - יודע עד כמה אלמנט זה קריטי וחשוב. חיקוי שבעל פה עוזר לנו להבנות מבנים מוזיקלים בראש, מהלכים הרמוניים, ולפתח ראיה מרחבית של המוזיקה. את תוצרי החיקוי אפשר לקבע בשני אופנים - חיקוי הלכה למעשה על הכלי/שירה - וניתן גם לקבע בכתב את התוצרים. טרנסקריפציה. וגם לזה יש יתרונות גדולים מאד - פתאום תלמידים צריכים לעסוק באתגרים הקשורים לתיווי, לפענוח רתמי של אלמנטים, ולכל הקשור לייצוג הגראפי הכל כך חשוב של המוזיקה. מעבר לזה, אני כאיש ג'אז יודע היטב מה שכל הג'אזיסטים יודעים - את תוצר החיקוי אפשר ללמוד לנגן לשם ההעשרה ולשם הלמידה והתרגול.
מה עושים עם זה?
אבל מה שעושים עם התוצר הזה הוא הדבר החשוב באמת. משום שאת אותם רעיונות אנחנו/תלמידים מתבקשים להתאים לצרכינו, לפתח, לערוך, להעביר סולמות, לקצץ, להרחיב, להפוך מכל כיוון אפשרי. מעולם לא הייתי בקונצרט ג'אז של "הסולויים הגדולים של ביל אוואנס". את הסולויים הגדולים שלו, אשאיר למורשתו של ביל.
זה אומר בעצם טרנפורמציה של ידע מוזיקלי. זה נשמע מפחיד אבל ממש פשוט: ידע מוזיקלי שנרכש דרך חיקוי, נמצא בראש של התלמיד. זהו ידע מעשי (פרקטי/פרוצדוראלי) שלא תמיד קל לתרגם לידע תיאורטי (פורמאלי - נוסחאתי ביסודו-פוזיטיביסטי). תחשבו על זה: כולנו יודעים לזהות פנים של אנשים שאנחנו מכירים (ידע פקרטי/פרוצדוראלי) - אבל האם אנחנו יודעים להסביר בדיוק איך אנחנו עושים את זה? האם נוכל לכתוב הוראות מדוייקות "כיצד לזהות את הפנים של..." (ידע תיאורטי-פוזיטיביסטי).
ברגע שאנחנו/תלמידים שלנו רושמים את הידע שרכשנו בעזרת חיקוי על דף התווים - אנחנו הופעים את הידע המוזיקלי הזה לידע כתוב בנוסחאות. וזה אומר שעשינו טרנספורמציה של ידע: מידע מעשי לידע תיאורטי.
אז למה לא חיקוי?
אבל כעת עולה שאלה חשובה מאד: אם חיקוי וטרנסקריפציה כל כך חשובים להבניית שפה, לפיתוח שמיעה, להבנת מבנים, לדמיון מוזיקלי ועוד ועוד - מדוע לא כל חינוך מוזיקלי עוסק באופן אינטנסיבי בחיקוי? יש לזה תשובה ברורה מאד. והדבר קשור לאסתטיקה מוזיקלית ועל ההשפעה של על חינוך מוזיקלי. גישות קוטביות אודות אסתטיקה מוזיקליות משפיעות באופן קריטי על גישות לחינוך מוזיקלי. וסליחה אם אני מדבר לרגע במושגים של שחור ולבן (כאילו לא כתבתי כאן באריכות - אבל באמת מנסה לקצר, תשארו איתי רגע. זה הולך להתפתח). קחו לדוגמא את העולם של מוזיקה קונצרטנטית אירופאית - זה המכונה משום מה "מוזיקה קלאסית". בעולם הזה מיקוד השיח האסתטית הוא מלחינים (רובם המכריע גברים) אירופאים (לבנים) שחיו בתקופה מאד מסויימת אי שם - והיצירות המוניומנטאליות שלהם. "הסונאטות של היידן" לצורך העניין. עבורנו, הידע המוזיקלי של היידן מצוי בפרטיטורת התווים. ותפקיד המבצעים לעשות רפרודוקציה של הכתוב בדף מתוך תקווה לשחזור הלך רוחו של המלחין בעת ההלחנה. רוצים ללמוד בטהובן? בואו נלמד את הסינפוניות האדירות שלו (והן באמת אדירות).
מנגד עומדות סוגות רבות של מוזיקה שרואות את הידע באופן אחר. כמה גיטריסטים למדו את סטרוויז טו הבן של לד זפלין מדף תווים? הצחקתי אתכם. שני ילדים יושבים אחד מול השני, וגיטריסט אחד מראה לחברו את האיצבועים ומנח היד על שריגי הצוואר של הגיטרה. כמה זמרות למדו לשיר דרך חיקוי של אלה פיצג'רלד או שאקירה, מראייה קרי, ועוד רבות אחרות? איפה נמצא כאן הידע המוזיקלי? מי לאחרונה קנתה ספר תווים של ריאהנה? מוקד הידע המוזיקלי במקרים האלה הוא בהקלטות. הקלטות תפסו את מקומם של ספרי התווים במוזיקה בת זמננו על שלל קשת הצבעים האדירה שלה.
יש עתיד?
רוצה לומר - כל עוד אנשי חינוך מוזיקלי ימשיכו להגיע מאסתקטיה המכונה "קלאסית" - מסורתית מערבית, יידחק עניין החיקוי עוד ועוד לשוליים. משום שחיקוי מתעסק עם ידע מעשי - פרוצדוראלי שהוא אישי מאד וקשה לתרגם אותו לספרים ולתכנית לימודים מסודרת עם מבחני בגרות סטנדרטיים. וככל שאנשי חינוך יבינו שיש מסורות מוזיקליות חשובות לא פחות - קלאסיות לא פחות (ג'יימס בראון, לד זפלין, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, קית' ג'ארט, שלום חנוך, ג'והן קולטריין, ביל אווינס, פו פייטרס, נירוונה, אואזיס והרשימה ארוכה) - הם חייבים להתעקש על חינוך מוזיקלי שמשל ב גישות שאינן מסורתיות "קלאסיות" מערביות. ובתוך כך זימון של אלמנטים שאינם פורמאליים לתכנית הלימודים.
ולכל אלה שחושבים שכל מוזיקאי פלא (ראו מקרה נינט טייב) צמחו פתאום "מבלי שלמדו מוזיקה בחייהם" - אתם טועים. הם למדו מוזיקה אבל לא בדרך המסורתית. הם למדו מחיקוי, מעשייה, מצעדים שהם בנו לבד, מנסיונות, טעויות, עבודה עם חברים והרשימה עוד ארוכה. אני מכיר עשרות מוזיקאיות/מוזיקאים נפלאים שעשו את זה בדרך הזאת.
ומה אתם עשיתם בעניין?
עכשיו, תסתכלו רגע במראה, ותחשבו לרגע איך אתם רואים את המוזיקה? תעשו אתם חשבון ותנסו להבין שהדרך בה אתם מסתכלים על המזויקה משפיעה באופן קריטי על איך שאתם מלמדים. יש לכם אחריות אדירה על הכתפיים. כי התפקיד שלכם הוא ללמד איך באמת עושים מוזיקה. החינוך שלכם אמור לשקף את המוזיקה באמת - את תהליכי העשייה המוזיקלית של מוזיקאים - בין אם מדובר בשיעורים פרטיים במוזיקה, שיעורים כיתתים בתיכון או במסגרות אקדמיות. וזה אתגר לא קטן.
סקרנים לעוד?
מי שסקרן להמשיך לקרוא על קו המחשבה הזה, מוזמן לעיין במחקר הדוקטורט שלי - אבל זהירות, שם החפירה עמוקה הרבה יותר (חחח).
תודה שהייתם איתי עד כאן, אשמח לשמוע מה דעתכן/ם.
רז