מוזיקה, שפה בינלאומית - אתם בטוחים?

Updated: Jul 23, 2018


כמה פעמים שמעתם שמוזיקה היא דבר אוניברסאלי - מוזיקה היא שפה בינלאומית שכל אחד יכול להתחבר אליה? האם יצירות מוזיקליות גדולות באמת אלמותיות? האם ליצירה מוזיקלית משמעות באשר היא? לא פעם, במסגרת הרצאות ג'אז אותן אני מגיש, עולה השאלה החשובה הזאת. אנסה לתת לכם את דעתי האישית בעניין.


קלאסה


בעולם המוזיקה מדברים לא אחת על קנון מוזיקלי, אותן יצירות מכוננות אשר שנים היוו דגל של פאר יצירה ואשר שרדו את פגעי הזמן: הסימפוניה החמישית של בטהובן לדוגמא.


במהלך השנים של תרבות מערבית, התגבשה תפיסה על פיה היצירות המוניומטאליות של מלחינים (גברים לבנים ממוצא אירופאי שהלחינו בין המאות 17 עד תחילת המאה העשרים) קבלו מעמד מוזיאולי. התגבש לו מעין "מוזיאון מוזיקלי" (ע"ע לינדה גההר) אשר מקדש את היצירות האדירות האלה. לתפיסה זו, יצירות אלה עומדות כגוף עצמאי מעל לכל זמן או מקום.


לא סתם כונו "מוזיקה קלאסית" - מעמדית. לעיתים גם השם "מוזיקה אמנותית מערבית" מתלווה כתואר למוזיקה זו. למעשה המוזיקה הזאת עומדת בבסיס האיתן של תכניות חינוך מוזיקלי בעולם כולו החל מבית ספר יסודי ועד לאקדמיות. במהלך השנים גם התפתחו תחומי מחקר מוזיקולוגים אשר לווו בשיטות ניתוח מתקדמות של תיאוריה הרמוניה וכו'. את בטהובן שהלחין באירופה, לומדים ברגע זה גם בארה"ב, ביפן, בהודו, ואף בישראל. תאכלס, למוזיקה הזאת מגיע מקום של כבוד, היא באמת אדירה. היא בנוייה לתפארת. ממש כמו פסל דוד בפירנצה. אנחנו מגיעים לקונצרט או למוזיאון כדי להתפעל מתוצר אדיר של מלחינים גדולים.


אסתטיקה - זה יפה?

באמנות יש עיסוק מעמיק באסתטיקה. זהו תחום בפילוסופיה שעוסק במהות היופי, בדרכי ההערכה והשיפוט שלו. זה דיון מעמיק הרבה יותר מהשאלה "האם זה יפה"? התשובה מורכבת בהרבה - בעיסוק באסתטיקה אנחנו שואלים מהי מהות היופי של האובייקט? מה פשרה? כיצד לאמוד אותה?


כלומר, מעבר להנאה של האזנה למוזיקה השמיימית הזאת, אנחנו שואלים באיזו דרך ניתן להפיק משמעויות ממנה? ואיך אפשר בעצם לדון במוזיקה הזאת מעל לציר הזמן והמקום? כיצד ניתן להעריך ולאמוד את יופייה? מהו המוקד של השיח האסתטי?


זרמים מסויימים של העוסקים בדבר מבקשים לאמוד את האסתטיקה המוזיקלית דרך התבוננות בהקשרים הפנים-מוזיקליים בין המרכיבים השונים שלה. הקשר בין הצלילים, ההרמוניה, המקצבים, המבנים, הפיתוחים, התזמור האדיר וכו'. נטייתם של אנשים כמו בל או קלייב, לבחון את המבנים הפנים-מוזיקליים של היצירות. "פורם" באנגלית הוא מבנה ולעיתים אלו הבוחנים את המוזיקה בצורה זו נקראים פורמליטסים: הבוחנים את המבניות. המשמעות המוזיקלית נמצאת בצלילים עצמם, במוזיקה עצמה. לשיטתם, תפקיד המבצעים הוא להיות צינור מוליך אשר משקף באופן אותנטי את קו מחשבתו של המלחין, המוביל אותה באופן ישיר אל אזניו של המאזינים - כך טוענת למשל נאדייה בולנז'ה, פסנתרנית ידועה ואחת המורות החשובות.


קנון בג'אז?

גם בעולם הג'אז יש קנון מוזיקלי. כל אמן ג'אז לומד להכיר במסגרת הכשרתו את הרפרטואר המכונן של מסורת הג'אז – אותם "סטנדרטים" אשר הפכו לרפרטואר המשותף לכל אותם העוסקים בתחום. הם הגיעו בדרך כלל מ"ספר השירים האמריקאי" שמושתת על שירים פופולאריים מסרטים, מחזות זמר ועוד. בדומה לקהל המשתתפים בסשן של שירה בציבור, אשר אינם זקוקים לשירונים על מנת לשיר את "שיר הפינג'אן" או "הנה מה טוב ומה נעים", אין אמני הג'אז זקוקים לדף תווים על מנת להצטרף להרכב בג'אם סשן בעמדם לנגן את All of Me  או את Stella by Starlight.


משמעותו של קנון מוזיקלי זה (בעולם הג'אז) שונה בתכלית מאותו הקנון המפאר את "המוזיאון המוזיקלי הקלאסי".יצירות בעולם הג'אז אינן נלמדות כגוף עצמאי, אלא כבסיס של שפה משותפת וכשלד עליו חייב האומן לנגן בדרך מיוחדת לו, לאלתר ולבוא לידי ביטוי.


היצירות בקנון הג'אז מקבלות זווית ראייה שונה בתכלית, עיבודים, ביצועים ואלתורים אשר משתנים במהלך השנים, עם כל דור של מוזיקאים, ולעיתים גם מערב לערב אצל אותו אמן. כאן, אין משמעות לדרישתם של פורמאליסטים לשקיפות למחשבתו של המלחין. האמן המבצע, העומד על הבמה הוא זה העומד בראש מעייניו של המאזין, לא היצירה.


את איש מהנוכחים במועדון הג'אז לא מעניין לשמוע את היצירה "ככתוב". היצירה לשם הדיוק, היא לא יותר מאשר דף הנחיות כללי ביותר, מפה סתומה, שמהווה שלד מינימאלי במימדיו ובהיקף ההוראות הניתנות לנגן. האמן נדרש לתת את האינטרפרטציה האישית שלו על היצירה ותשומת הלב כמעט כולה אינה ניתנת ל"סטנדרט".



כמה ביצועים היו כבר ל- Stella by Starlight? עשרות, מאות ואלפים, כמספר אמני הג'אז בעולם. זו גם הסיבה שבכניסה לאולם הקונצרטים במופע ג'אז לא קיימת תכניה ובה מפורטים הקטעים אותם ינגן ההרכב, את איש זה לא מעניין. חובב ג'אז לא יגיע לקונצרט על מנת לשמוע את יצירה קנונית אקוויוולנטית ל"חמישית של בטהובן" של הג'אז, למעט מקרים נדירים יחסית, כמו ערבי מחווה לאמן זה או אחר, או למעט אמן מופיע המזוהה ישירות עם היצירות המקוריות של עצמו. חובב הג'אז, כן יגיע להופעה על מנת לשמוע את האמן המבצע או ההרכב האהוב עליו - "הטריו של ביל אוונס". האמירה הספונטאנית של האמן היא החשובה וזה לא משנה איזו יצירה הוא ינגן.


אעיז ואומר שמרבית הסטנדרטים הקנונים של עולם הג'אז – גדו