צ׳ארלי פאקר היה אחד המוזיקאים החשובים של המאה העשרים - זה שעשה את אחת הקפיצות הגדולות בעולם הג׳אז - בי בופ. יחסית לחשיבות הרבה שיש לו, כמעט שאין הקלטות שלו.
למה ואיך זה קורה?
למה אין כמעט הקלטות של צ׳ארלי פארקר?
בשנת 1942 פרץ ויכוח גדול בין איגוד המוזיקאים ובין תחנות הרדיו. טו מייק א לונג סטורי שורט: תחנות הרדיו מסרבות לשלם זכויות יוצרים וזכויות מבצעים לאמנים אותם הן משמיעות. וכך, איגוד המוזיקאים מכריז על שביתה. שביתת מוזיקאים (!).
עכשיו, אתה לא יכול להיות מוזיקאי פעיל מבלי להיות חבר באיגוד המוזיקאים. וזה אומר שאם האיגוד שלך קבע שאין הקלטות: אין הקלטות. וכך חלה עצירה מוחלטת בתעשיית ההקלטות בין 1942-1944.
זו נקודה מאד קריטית בנוגע לפארקר. כמו שההיסטוריה יודעת לספר, יצר החיים שלו היה הרסני. השנים בהן התהווה הביבופ - בהן פארקר היה פוטנטי כמוביל ההזרם החדש עליו היה חתום, היו קצרות. שביתת האיגוד המקצועי חיסלה כל סיכוי לתיעוד אחת המהפיכות הגדולות של המוזיקה של המאה העשרים. בין השנים האלה, צרכני ביבופ - מאזינים ומוזיקאים יכלו לחוות אותה בעיקר רק במועדונים.
מתי הוא כן הוקלט?
רק בשנת 1945 מוזיקאי צעיר ונלהב חדור מוטיבציה בשם מיילס דייויס קיבץ באולפן את גדולי הביבופ ואת פארקר בראשם כדי להקליט סוף סוף את הסגנון החדש. הדבר המצחיק הוא שמכל החבורה, מיילס היה נגן הביבופ ה״חלש״ ביותר. אבל זה כבר מקור לסיפור אחר (יסלח לי דייויס ממקום מושבו במרומים - אני מקווה שהוא לא קורא את הארץ ולא ייתנקם בי עת עלייתי השמיימה).
לא מהמקובלים
בשנים הבאות, בצל ההתמכרות שלו לסמים ולאלכוהול פארקר הפך לאדם שקשה מאד להתמודד איתו. מתישהו גם נשלל ממנו ״כרטיס הקברט״ שלו - אותו אישור משטרתי שמאשר לו להופיע במועדונים בניו יורק, בהם מוכרים אלכוהול. הנה עוד סיבה שהקשתה על צריכה של הביבופ.
תוסיפו לזה את העובדה שיש פיל בחדר. בואו נודה, ביבופ היא לא מוזיקה קלה לצריכה. מה שהתחולל במועדונים בניו יורק היה סוג של ״ביקוע האטום״. לחובבי הז׳אנר - והם לא רבים.
על צריכה מוזיקלית
הדבר החשוב הוא שהביבופ קיבע אסתטיקה חדשה. ואני לא מדבר על נגינה מהירה ווירטואוזית. אלא על הקונספט של ג׳אם סשן. לא עוד מוזיקה לריקודים המדברת על מכנה משותף רחב. אלא מוזיקה לאניני טעם. כזו שמאתגרת את את המוזיקאים שצריכים להמציא את עצמם מיידי ערב על הבמה, וכזו שמאתגרת את המאזינים.
והיום?
כשאנחנו הולכים כיום למועדוני ג׳אז ומאזינים למוזיקה בועטות, אנחנו צורכים אסתטיקה מוזיקלית. רוב הג׳אז שנשמע היום במועדונים הוא לא ביבופ - אלא ביטוי לתפיסה אסתטית. בבסיס הרעיון של הג׳אז עומדת חדשנות. נגני ג׳אז משחקים בתפקיד כפול. הם גם המבצעים, וגם המלחינים של המוזיקה שהם יוצרים על המקום. יש להם חופש אדיר לעשות (כמעט) כל מה שברצונם, אבל כדי לעשות זאת הם חייבים בידע עצום. החופש הזה הוא אחריות אדירה על כתפייהם של אמני ג׳אז מודרנים. את האסתטיקה הזאת קיבע, יחד עם חבריו, צ׳ארלי פארקר.
יממה לאחר מותו הטראגי, על קירות רבים בוויליג׳ בניו יורק רוסה הגראפיטי:
בירד חי.
קישור לכתבה נהדרת של בן שליו מהארץ
Comments