צי׳ק קוריאה - חוויה משנת חיים

פלאש-בק.

אמצע שנות התשעים, הייתי סטודנט למוזיקה בברקלי - בוסטון. חופשי ומאושר, טורף את העולם בסקרנות אין קץ. חייב לטעם כל דבר.

באחת החופשות נסעתי לבקר חברים שלי בוושינגטון די.סי. מתוך ידיעה שאני חייב, אבל חייב לבקר במוזיאון הסמית׳סוניאן - ובמיוחד בתערוכת התעופה והחלל. תחום שתמיד ריגש אותי.

באחד האולמות הענקיים עמדה לה החללית אפולו 11. כן, כן, החללית עצמה - הקומאנד מוֹדוּל במלוא תפארתו. אני זוכר את הלב שלי פועם בחוזקה, אני זוכר את הלחיים שלי מאדימות. החללית הזאת, היתה שם למעלה, האסטרונאוטים שרכבו בה, נחתו על הירח. זאת החללית. זה הדבר האמיתי. ותשכחו מכל סרט המדע הבדיוני שאתם רואים על חלליות נוצצות ומבריקות. היא נראתה כל כך ראשונית, כל כך פשוטה, יכולתי לראות את ההלחמות, ההברגות, את חומרי האטימה סביבה, את השריטות על הגוף...חרוכה וצרובת אטמוספיה.

החללית היתה מוקפת בעמודים בגובה המתניים, ובניהם חגורות בד - כמו שאנחנו מכירים מהתור של הטרמינהל בשדה התעופה. אין להתקרב. שלטים בצבע אדום לא מותירים שום ספק - אסור לגעת.

עמדתי שם נפעם, שותה בצמא כל פרט שאני רק יכול להכיל, מקיף אותה שוב ושוב, צורב לעצמי בתודעה את הרגע הקדוש הזה. לא מאמין, שאני עומד במרחק של מטר אחד מהדבר הזה. כל כך קרוב.

ואז, עשיתי משהו שהיה חזק ממני. פשוט לא יכולתי לעצור. התקרבתי לרצועת בד, מתחתי יד ארוכה ככל שיכולתי, שלחתי אצבע ארוכה ופשוט נגעתי בה.

וואו.

או מיי גוד. הנשימה שלי נעתקה, הלב שלי פעם בקצב מטורף, יכולתי להרגיש את פעימותיו בקרותי, העיניים שלי בערו, הפה שלי נפער. אי אפשר לתאר את התחושה הזאת.

נגעתי בה. פיסת היסטוריה. הרגע הזה הוא שלי.

פלאש-בק.

שנות השמונים, אני חייל משרת במרכז. היה לי חבר טוב ביחידה שבזכותו אני מכיר ג׳אז - זיו יחזקאלי (שתהייה בריא חבר, חייב לך עולם ומלואו). דיברנו המון על מוזיקה, ובעיקר על ג׳אז. הייתי אז בתחילת דרכי, פסנתרן חובב.

יום שישי צהרים, זיו ואני במדים, צומת גלילות, תופסים טרמפים לצפון. לכל אחד תרמיל קטן, ושק שינה ביד. ובכיס, לכל אחד מאיתנו כרטיס למופע של האלקטריק בנד של צ׳יק קוראה. הם הופיעו באמפיתאטרון צמח שבדרום הכנרת.

אני זוכר את אחר הצהריים על חוף הכינרת, השמש שוקעת וצורבת את העיניים, אנחנו בטבילה אחרונה לפני המופע, וכל אחד מאינו ענוד באזניות - בווקמן (הכנו מארז של 12 סוללות ספייר) לכל אחד יש את הקסטה של האלקטריק בנד, מכירים בעל פה כל צליל.

שעת ערב מוקדמת, נכנסים בחרדת קודש לאמפי, עם תחושה פליאה מזורה קצת - שאין יותר אנשים, ושריק יחסיתי למה שציפינו.

על הבמה ערוכים כבר הכלים של הנגנים, ובעמדה של צ׳יק, פסנתר, פסנתר חשמלי, סינתיזייסרים, ומאחור ארון מתכת, עם המון כבלים, ועם כל מני אורות מרצדים, ועליו מסך מחשב עצום בגודל 14 אינצ׳. על הארון עמל טכנאי, המקליד קודים במקדלת, ועסוק במה שנראה כמו תכנות של המפלצת הזאת.

בעת המופע, אני לא חושב שהיו באמפי יותר מ 120 אנשים. משוגעים לדבר. ואנחנו בניהם. וזה לא הפריע לי להתמוגג על מופע מרהיב. חדשני מאין כמוהו: פיוז׳ן במיטבו, קומפוזיציות נפלאות, נגינה מבריקה של דייב ווקל, ג׳והן פאטיטוצ׳י, סקטון הנדרסון ושל צ׳יק. המון חשמל באוויר, ושילוב בלתי יאמן של סאונדים מתוכנתים, לופים של תופים... זה היה כל כך חדשני וכל כך מטורף. המוזיקה הזאת נגעה בי כמו ששום דבר לא נגע בי עד אז. המוח שלנו עף!

אני רואה את צ׳יק קוריאה בלייב! אני רואה ושומע את האלקטריק בנד.

וידעתי. כבר אז ידעתי, שזו לא סתם מוזיקה - אני חווה חתיכת היסטוריה.

הרגע הזה שלי. את החוויה הזאת, איש לא יכול לקחת ממני.

תודה צ׳יק על המוזיקה ועל ההשראה, נוח במשכבך בשלום. RIP

(האלבום - בתגובה הראשונה)

#צי׳ק #קוריאה #ג׳אז #מופע