תמלול הרצאת TEDx Technion 2019
ג׳אז? לא תודה
כשאני פוגש אנשים ואני מספר להם שאני מוזיקאי ג'אז, אני מקבל בדרך כלל את אותה התגובה. היא מורכבת משני משפטים ופרצופים סותרים. ראשית - "וואו, ג'אז! זה כל כך מדליק, ממש מענין." זה הפרצוף המחייך. ואז אני מקבל: "אני לא כל כך אוהב ג'אז." זה הפרצוף שאומר "תתרחק מהפלייליסט שלי."
אנשים רבים מתכווצים כשהם שומעים על ג'אז: אנשים רבים מפחדים מג'אז. ואתם יודעים מה? אני יכול להבין אותם. בגלל שלעיתים, ג'אז עשוי להשמע מסובך. הוא קשה להבנה: הוא בלתי צפוי. אבל לפני שאתם בורחים מכאן, הרשו לי לספר לכם מדוע אני מאמין שלהבין ג'אז כל כך חשוב לכולנו בהקשר של עבודת הצוות, החדשנות והמנהיגות שלנו.
דמיינו
(מוזיקת ג'אז) דמינו במה קטנה במועדון ג'אז חשוך המארח חמישיית גאז. המועדון מלא, האווירה לוהטת, הנגנים האלה בוערים, קצב הסווינג יפהפה. הם מאד יצירתיים: והם מאד שאפתניים. הם להוטים לבטא את עצמם. הם מונעים מתוך תשוקתם לזרוח במיטבם. והם רוצים לנגן משהו חדש. אתם מבינים, ג'אז במהותו עוסק בהמצאה. מוזיקאי ג'אז לא משחזרים מוזיקה. הם לעולם לא מעוניינים לחזור על מה שהם ניגנו אמש, לא משנה כמה טוב היה הקונצרט של אמש. לזמרת, לנגן הסקסופון, לפסנתרן, למתופף ולנגן הבאס שלנו יש דרכי התבוננות שונות. יש להם זויות מבט שונות, ותחומי מומחיות שונים, המוגדרים מתוקף התפקיד שלהם ומכלי הנגינה שלהם. ובכל זאת, הם משתפים פעולה לקראת מטרה משותפת: זהו עוד מופע ג'אז נהדר. כיצד המוזיקאים האלה משתפים פעולה?
למי זה איכפת?
למה שיהיה לנו איכפת? מדוע זה כל כך חשוב עבורנו? זה משום שבהרבה מובנים הרכבי ג'אז יצירתיים וחדשנים דומים לצוותים חדשניים בתחומים אחרים.
כולם מדברים על חדשנות בימינו. חדשנות הפכה למוקד עניין הולך וגובר עבור עסקים מודרניים - לא רק עבור היי-טק אלא גם עבור עסקים מסורתיים. ולא משנה מהו גודל הארגון שלכם, יושבים סביב השולחן קבוצות קטנות של מומחים. והם, בדיוק כמו מוזיקאי ג'אז, משתפים פעולה. והם נדרשים לשתף פעולה למרות ההבדלים ביניהם. גם הם רוצים לנגן משהו חדש. ניהול צוות מומחים הוא אתגר לא קטן. משום, שבניגוד לבוסים, צוותים חדשניים ראויים למנהיגים חדשניים. איך הופכים לאחד כזה? כיצד עלינו להנהיג צוות חדשני? במידה שאתם מחפשים השראה, הג'אז מציע שפע.
ההתחלה - בלוז
הכל החל במאה ה-19. לקראת סוף המאה, סגנון חדש נולד: הבלוז. (מוזיקת בלוז) הבלוז היו שירים פשוטים שתיארו את חיי היום-יום. חלק מהסיפורים שוברי לבבות. הבלוז נשען על תשתית פשוטה, שאיפשרה גמישות, וזה אומר שכל אחד יכול לשיר את הבלוז. אבל הרבה יותר חשוב, הבלוז עסק בהבעה אישית: אלו היו סיפורים אישיים. הבלוז מאד חשוב משום שהוא הניח את התשתית הרעיונית ואת התשתית המוזיקלית מהן הג'אז יצמח בסופו של דבר.
אתם מבינים, יש הבדל גדול בין הפעמים בהם אני מנגן מוזיקה קלאסית או מאלתר את הבלוז. מפני שכאשר אני מנגן את מוצרט, לדוגמא, אני מנסה לשחזר יצירות מופת, שנכתבו בידי גאון שחי במקום רחוק לפני שנים רבות. אבל כשאני מאלתר את הבלוז, אני יוצר את המוזיקה שלי באותו הרגע. אני מנגן את עצמי.
ביטוי אישי
אם כן, הבלוז עוסק באחד הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו: הצורך בביטוי עצמי. כולנו רוצים לספר את הסיפור שלנו, וכולנו רוצים שאנשים יקשיבו לנו. ואנחנו חשים בטוב כאשר הם מקשיבים משום שאנחנו רואים שאכפת להם. אבל אם ביטוי עצמי חשוב עבורכם, הוא בוודאי מאד חשוב עבור השותפים שלכם. מה עושים - אני מתכוון, מה אנחנו אמורים לעשות כשיש סביבנו אנשים נוספים שרוצים גם הם לבטא את עצמם? בואו נכיר את התזמורות של ניו אורלינס.
תזמורות הלכת בניו אורלינס
באותה התקופה של הולדת הבלוז, קבוצות של מוזיקאים החלו להקים תזמורות לכת, שניגנו ברחובות ניו אורלינס. הסגנון המסורתי של ניו אורלינס מאוד קל מאד לזיהוי.
בדרך כלל, חצוצרה מנגנת גירסה חופשית של המנגינה. (מוזיקת חצוצרה) מעליה מצייץ קלרינט, מאלתר מנגינה נגדית. (מוזיקת קלרינט נוספת) ועמוק מתחת, (מוזיקת טרומבון נוספת) יש טרומבון - שמאלתר מנגינה שלישית, נוספת. וכך הלאה והלאה. קווי מנגינה רבים, מנוגנים בו זמנית, כולם שזורים לצמה עבותה וצבעונית. דמיינו את המתרחש במצעד פסטיבל בו אתם עשויים למצוא יותר 20 נגנים יצירתיים מנגנים כולם, בו זמנית.
עבודת צוות זו, מאפשרת לנגנים להביא לידי ביטוי את הצבע האישי שלהם. אין מנהיג מובהק, הם מאלתרים את התפקיד שלהם, ובכל זאת, הם מצליחים לצעוד יחד בהרמוניה. כאשר דיברנו על הבלוז, התמקדנו בקולו של היחיד, התייחסנו לצורך הבסיסי שלנו לביטוי אישי. אבל כעת, היינו עדים לעבודת צוות - אני יודע, היא לא ממש מאורגנת, אבל בכל זאת, זאת עבודת צוות - שמאפשרת לנגנים להביא לידי ביטוי את החדשנות היצירתית שלהם.
כל תזמורת, לא?
זה שונה מאד מתזמורת לכת צבאית. ואני מעז לומר, שזה שונה מתזמורת סימפונית, בה הצבע השולט היחיד, הוא זה של המנצח.
באופן מסורתי, מנצחים מפרשים יצירות מופת, שהולחנו בידי אחרים, ונותנים הוראות ביצוע לחברי התזמורת.
אני לא אומר שזה טוב או רע. אלה שזה סוג אחר של תרבות אירגונית. אחת עוסקת בשחזור של יצירות מופת, והשניה מאלתרת וממציאה.
מהו הסוג של העסק שלכם?
צבע אישי
הרעיון הזה, שכל חבר בהרכב חופשי לבטא את הצבע היחודי שלו, תמיד היה מהות מרכזית בג'אז. זה משום שיצירתיות וחדשנות מבוססות על אינטארקציה. הן תלויות בשיתוף ידע ורעיונות של נקודות מבט שונות. אבל אם הנגנים שלנו חופשיים לבטא את עצמם, איך זה שנגני ג'אז לא קורסים אל תוך כאוס? איך זה שהדבר הזה לא מתמוטט?
ובכן, הסיבה היא, ראשית, אנחנו יודעים היטב את המסלול בו אנו צועדים. כלומר, אנחנו מכירים את השירים - אתם מכירים את התפקידים שלכם. כולנו מודעים לגבולות המוסכמים של החופש שלנו, ומוזיקאים מכבדים את המרחב האישי של השותפים שלהם.
עכשיו, כמה מכם עשויים להגיד:
"טוב, הסגנון המסורתי של ניו אורלינס נשמע לא כל כך מאורגן, אבל העסק שלנו שונה. כיצד אתה מנהל יצירתיות בעסקים המאורגנים היטב?"
ובכן, הרשו לי להציג בפניכם את דיוק אלינגטון.
אלינגטון - הדוכס
עם השנים, הג'אז השתנה באופן דרמטי. בשנת 1927, דיוק אלינגטון החזיק באחת המשרות הנחשקות ביותר בתעשיית המוזיקה. הוא מונה לתפקיד המנהל המוזיקלי של המועדון הלוהט ביותר בעיר ניו יורק: מועדון הכותנה.
המוזיקה שלו היתה פס הקול של סצנות קברט תיאטרליות. והתפקיד שלו תבע דרישות חדשות - לא עוד אלתורים ספונטניים כמו שראינו רק לפני רגע. המוזיקה הזאת חייבת להיות מעובדת באופן הדוק בתיאום עם הסצנות על הבמה. העסק הזה מאורגן היטב.
הוא ערך ניסויים עם מוזיקה חדשה ועם הרמוניות חדשות ויצר מוזיקה אקזוטית וחושנית. והוא הקים תזמורת, אבל הוא לא חיפש נגנים - כלומר, לא כפונקציות של כלי נגינה. לעומת זאת, הוא חיפש טיפוסים יצירתיים ואילו טיפוסים הוא מצא! לא פלא שהוא כינה אותם פעם כ -
"18 מטורפים."
מתוך הבנת החשיבות של הביטוי שלהם, הוא עיבד מוזיקה שהיתה תפורה למידות של כל אחד מהם. והוא הקדיש מקום מיוחד בעיבודים שלו לביטוי של היצירתיות שלהם. התייחסותו האישית, היתה הסיבה שכל כך הרבה מוזיקאים רצו לעבוד עם אלינגטון. משום שאיתו, הם נשמעו במיטבם, ואיתו הם הרגישו מעורבים.
הסיפור של באבר מיילי
אחד מנגני החצוצרה האוהבים עליו היה ג'יימס "באבר" מיילי. למיילי היה סאונד יחודי. למעשה, הוא היה די מוזר. כולכם מכירים את הסאונד הנקי והעגול של חצוצרה. (תרועת חצוצרה)
אבל לא באבר. הסאונד שלו היה מחוספס וצרוד: הוא נשמע יותר כמו יבבה מוזרה של חיה ביער. (תרועת חצוצרה צרודה) (צחוק) כזה סאונד מוזר אמור להיות חיסרון, לא כך?
כל מנהיג תזמורת נורמלי שהיה שומע כזה סאונד, היה כנראה אומר:
"אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך. לך הביתה, התאמן, ונסה את מזלך. חזור לאודישן בשנה הבאה."
אבל לא אלינגטון. הוא היה חכם מאד לעשות שימוש במוזרות הזאת ולהשתמש בה כדי ליצור את הסאונד האקזוטי אליו הוא שאף. (מוזיקת ג'אז עם סאונד חצוצרה מוזר) (צחוק) הפניית הזרקור לצלילים לא שגרתיים כמו של מיילי אפשרו לתזמורת של דיוק להשמע יחודית. וזה בדיוק מה שהוא חיפש. עבור אלינגטון, מוזר הוא יחודי, וזה יתרון אדיר.
מוזר = יחודי = יתרון
יש לנו את הנטיה לקבץ סביבנו אנשים שחושבים כמונו. הדבר נכון בחיינו האישיים וגם בעסקים שלנו. אנחנו מעסיקים אנשים שיכולים לאמץ את נקודת השקפתנו. אף אחד לא מתווכח איתנו, אנחנו יכולים לקבל את זה בדרך שלנו. הפגישות העסקיות שלנו יכולות להסתיים תוך 10 דקות. אבל זו, חברים, הדרך הקלה, לא הדרך היצירתית.
האם אתם רוצים חדשנות, והאם אתם רוצים יצירתיות? אם כן,
קבצו סביבכם 18 מטורפים.
כלומר, את מי תעסיקו, מנהלים? האם תעסיקו יס-מן או מטורף?
אלינגון העסיק מוזיקאים בעלי נקודות מבט שאינן שמרניות. לעיתים הן היו אפילו מנוגדות לשלו, משום שהוא ידע שהם (המוזיקאים) המפתח לפריצות הדרך החדשניות אותן הוא חיפש. הוא העניק למיילי את הבמה משום שהוא ידע שמיילי יכול להוביל את התזמורת למקומות שדיוק עצמו לא יכול היה.
שב ליד הפסנתר
אבל יש כאן עניין נוסף. משום שכאשר מיילי מוזמן להוביל, דיוק אלינגטון, הבוס הגדול, הולך אחורה ומתיישב ליד הפסנתר כדי ללוות אותו. כאילו שהוא אומר: "לך קדימה ידידי, עוף גבוה, אני כאן בשבילך. אני אתמוך בך." מנהיג שבאמת תומך באיש צוות שלו.
מנהלים, עד כמה אנחנו מרגישים בנוח עם הרעיון הזה?
האם אנחנו מסוגלים להתיישב ליד הפסנתר?
חדשנות
אנחנו נוטים לחשוב על חדשנות כעל עצמנו, החייבים להמציא את הרעיון הגדול. אבל חברות חדשניות ומצליחות רק לעיתים נדירות - זוכות לשבחים בשל היצירתיות של מנהל יחיד. זהו מאמץ משותף של צוות עבודה. אני בטוח שכך הדבר, גם עבורכם. יש צוות תומך מאחורי כל חדשנות פורצת דרך. לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא ללכת אחורה ולהתיישב ליד הפסנתר.
דיוק אלינגטון תאר את זה באופן נפלא. שניות אחדות לפני תחילת קונצרט באולם קארנגי, הוא פונה לקהל ואומר:
"המטרה של הקונצרט הזה היא לא להעביר את המוזיקה שלי אלא בעיקר להציג את הנגנים שלנו בהוקרה לעובדה שהם ההשראה לכל הדברים שנכתבו."
כמה מנהלים שאתם מכירים מסוגלים להצהיר דבר כזה בעת קבלת הגביע הנכסף?
אם כן, אלינגטון עושה שני דברים.
הוא מארגן את התזמורת - הוא יוצר את הגבולות והתשתית לשיתוף הפעולה בין חברי הצוות שלו. והוא גם מוודא שהתשתית
הזאת מאפשרת את היצירתיות של נגנים בולטים, פורצי גבולות, שיאתגרו את הגבולות האלה. כולם צריכים את כולם. מנהלים, אנחנו זקוקים למטורפים האלה, כדי שיקראו תיגר על הגבולות שלנו. ומטורפים - אותם חברי צוות יצירתיים וחדשניים זקוקים למנהלים עם ראש פתוח שיכשירו את הקרקע ליצירתיות שלהם.
ומה אצלנו?
זה אותו הדבר עבור כולנו. מנהלים של צוותים חדשניים נדרשים לפעול כמנהיגים באותו אופן שמנהיגי ג'אז פועלים על הבמה. התפקיד שלנו הוא לא לתת הוראות. אלא, המשימה שלנו היא יצירת התנאים שמטפחים את הפוטנציאל האישי, הכשרון, הדמיון, היצירתיות ואפילו את ההשקפות הלא שמרניות של חברי הצוות שלנו, ולרתום אותם להצלחה של הארגון שלנו.
אתם יודעים, אוהדי ליברפול מבטיחים לגיבורי הכדורגל שלהם: "לעולם לא תצעדו לבד."
אני יכול להבטיח לכם דבר אחד בטוח: אתם, למעשה, אף פעם לא צועדים לבד. אתם לא יכולים, פשוט, כי
ההצלחה שלכם תלויה בהצלחה של חברי הצוות שלכם.
אם כן, למה אתם מחכים? הבמה שלכם מוכנה, חברי הצוות הצבעוניים והיצירתיים שלכם מוכנים. זה הזמן לנגן!
תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)
Comentários