הגיע הזמן שתכירו את מרי

Updated: Sep 22

מרי מי?


את בני גודמן, דיוק אלינגטון, צ'ארלי פארקר, דיזי גילספי - כולכם מכירים: כוכבים גדולים בשמי הג'אז. אבל האם ידעתם שכל הגברים האלה העריצו מוזיקאית צנועה, שעבורם הלחינה שירים, כתבה עיבודים ואף לימדה אותם את רזי הג'אז?



מרי לו וויליאמס היא אחת הנשים החשובות בג'אז - ואני לא בטוח שאי פעם שמעתם עליה. איך זה יכול להיות?


היא היתה פעילה במשך שלושה עשורים, הובילה ועקבה אחרי אפנות הג'אז המשתנות, היתה דמות משפיעה עבור רבים לאורך ההיסטוריה של הג'אז - ניגנה בשנות העשרים במועדונים בתקופת היובש, כתבה לתזמורות סווינג בשנות השלושים, היתה בין מובילי מהפיכת הביבופ בשנות הארבעים והחמישים, ניגנה פ(f)אנק בשנות השישים, ואפילו כתבה מוזיקה דתית בשנות השבעים. לא רק שהיתה גמישה, אלא לעיתים עמדה בחוד החנית של השינויים.


ועדיין לא שמעתם עלייה. למה זה קורה?


הזמנים הקשים של ארה"ב


מרי נולדה ב 1910 באטלנטה - ג'ורג'יה למשפחה קשת יום בת 11 אחים ואחיות. חיי השחורים בארה"ב של אותה התקופה (ואולי גם היום?) אינם קלים בלשון המעטה. דיכוי, אפליה והשפלה על רקע גזעני היו מנת חלקם ובמיוחד במדינות הדרום. כשהעבדות היתה מעוגנת בחוקה האמריקאית היא יושמה בעיקר בדרום, אך גם אחרי שהממשלה שמה קץ לעבדות, הדרום עדיין מוכה בגזענות.


בשנות 1910-1920 עשרות אלפי שחורים עושים את המסע למדינות צפוניות בהן התפתחה תעשייה משגשת שהציעה שפע של מקורות פרנסה לשחורים שביקשו לחפש לעצמם חיים חדשים.


וכך, סביב 1915 משפחתה של מרי מהגרת לפיטסבורג - עיר תעשייתית, ושם חייה חיי דוחק ועוני במציאות אפורה יותר מהשמיים הקודרים של העיר המפוייחת.


את צעדייה הראשונים במוזיקה היא עושה על ברכי אימה, שמנגנת באורגן מפוח. מרי הקטנה בת שלוש, מחקה על הקלידים כל דבר שהיא רואה ושומעת. תפיסה פנומנאלית יש לקטנה הזאת. אט אט היא מתחילה לנגן משמיעה מוזיקה שהיא קולטת מהרדיו. וברדיו של התקופה הזאת שומעים המון ג'אז.


Little piano girl


הכל קורה מאד מהר אצל מרי: בגיל 6, יוצא שמה כילדת פלא והיא מוזמנת לנגן במסיבות סלון של החברה הלבנה. בגיל 8 היא מתארחת כפסנתרנית בתזמורת של ארל היינז. בגיל 10 היא כבר מנגנת בכנסיה המקומית - מלווה את המקהלה, ובגיל 12, מוזיקאים מתחילים לעלות לרגל אל ביתה, מבקשים את שירותייה.


בת 14 היא מתחילה לנגן בתיאטרון וודויל - נגינה עצמתית, אסרטיבית, נוכחת. לא מוזיקה אמנותית גבוהה, אבל כזאת שהקנתה לה נסיון בימתי חשוב מאד.


ב 1929 והיא רק בת 19, שומע אותה מנהיג תזמורת בשם אנדי קירק ויודע שהיא נועדה לגדולות. הוא מצרף אותה לתזמורת השחורה שלו. העובדה שהיא, נערה צעירה - יחידה בין חבורה של גברים, לא הולכת לעמוד בינה ובין ההצלחה שלה כפסנתרנית מבריקה וגם כמלחינה ומעבדת.




העלוקה

מרי לו לא עושה חיים קלים לקירק או לנגנים. היא קשוחה, מסרבת להיות ה"בחורה" בחבורה: כזאת שעונה לציפיות השוביניסטיות מנערה יחידה בהרכב. היא יודעת מה היא רוצה, היא יודעת מה היא שווה ויותר מזה - היא יודעת לעמוד על שלה. באיזשהו שלב, אנדי קירק מתחיל לכנות אותה The Pest – העלוקה הטרדנית.


אבל כלום לא מזיז לה. היא יודע שאנשים מגיעים לאולמות בעיקר כדי לשמוע אותה מנגנת.

יותר ויותר היא מתחילה לתפוס פיקוד, לעבד ולהכתיב לנגנים את הדרך שבה היא רואה את הדברים - הדרך שבה היא שומעת את המוזיקה. הדבר היחיד שמעניין אותה היא המוזיקה עצמה.



קנזס סיטי


חוקי היובש של שנות העשרים והשלושים - אלה האוסרים על ייצור, סחר וצריכה של אלכוהול - עושים את הפעולה ההפוכה. אמריקה עסוקה בצריכת אלכוהול מופרזת. למה? כי אסור.


קנזס סיטי הופכת למכה של המערב התיכון. יש בה שפע של מאורות אלכוהול, מועדונים ופריחה של תרבות הג'אז. ולשם בדיוק מתברגת מרי לו. היא מנגת עם כל הכוכבים של המערב התיכון: בן וובסטר, קולמן הוקינז ואפילו עם קאונט בייסי. משם הדרך לשיקאגו וניו יורק נפתחת עבור הצעירה השאפתנית ששמה מתחיל ללכת לפנייה.


איפה הבחורה? תביא אותה לכאן, מייד!


בשנת 1930 התזמורת של אנדי קירק מוזמנת להקליט באולפן בשיקאגו. הוא, ששקוע בסטריאוטיפים גבריים שובינסטים, חושש מהבחורה העצמתית בהרכב שלו. תכלס, הוא לא מעוניין שהפסנתרנית השאפתנית תתערב בהפקה, ותעמוד על שלה עם התפיסה האמנותית חסרת הפשרות שלה. וכך, קירק מגיע עם התזמורת כולה, חוץ מוויליאמס.


וכשהם מגיעים לאולפן, המפיק, בעל האולפן מגלה שקירק השאיר את וויליאמס מאחור. קירק מבטיח לו שהם יכולים, ואפילו עדיף להם להסתדר בלעדייה. המפיק תוקע בו מבט זועם ומבהיר לו באופן שאינו משתמע בשתי פנים:

"הבחורה, היה הסיבה שאתם באולפן שלי. תביא אותה!"

טלגרמה לוויליאמס - והיא כבר מתכוננת להגיע לאולפן.

אלא, שברקע קורים דברים שאיש לא יודע עלייהם.


טוויסט בעלילה


שנים רבות לאחר מכן, אחרי שמרי לו הלכה לעולמה, התגלו יומנים שלה מהתקופה הזאת. וביומנים מתגלה מציאות מחרידה:


מסתבר שבאותו השבוע בו היא קבלה את ההזמנה הבהולה להגיע לאולפן, היא הותפקה מינית. לא פעם, אלא פעמיים. ערב אחד, במסיבה בקנזס, תקף אותה גבר אלים ולמחרת, בדרכה לאולפן ההקלטות בשיקאגו, סבל שעבד ברכבת, תקף אותה בברוטאליות.


מרי מועלם לא דיברה על זה עם איש. היא מעולם לא שיתפה את האירועים האלה. מעולם לא התלוננה על כך בפני הרשויות. מה הטעם לאישה שחורה, באמריקה הגזענית, להתלונן על תקיפה? בפתקים שנמצאו שנים לאחר מכן, כתבה שהיא סובלת מכאבים איומים, היא לא ידעה אז, אבל היא ספגה נזק בלתי הפיך ברחם שלה.


למחרת היום, היתה באולפן.


"ג'אז נוצר עבור כל האנשים. ג'אז נוצר דרך סבל. הוכיתי כל יום"

שום דבר לא הולך לעצור את וויליאמס. אישה קשוחה עם ייצר הישרדות נדיר.

למחרת היום, היא מתייצבת באולפן בזמן, מוכנה להקליט. פני פוקר, איש לא יודע דבר על מה שהתרחש רק אמש. היא אמנם מגיעה בזמן, ושאר חברי התזמורת באיחור נוראי. המפיק שזועם על האיחור, פונה אלייה ומבקש:

כל דקה עולה לי המון כסף, תנגני בנתיים משהו על הפסנתר?

וזה מה שהיא עושה:


אש ורשפים


נדמה שמרי לו הוציאה את הכל על הפסנתר באותה הקלטה מוניומנטלית. מעבר לשליטה פנומנלית בפסנתר, קצב אדיר, דמיון מוזיקלי נדיר ובהיכרות עם סטרייד, רגטיים, בלוז - אפשר לשמוע בהקלטה שלה נחישות אין קץ, צורך עז לביטוי, עצמה ואש שאיש לא יכול לכבות. מרי אוחזת במוזיקה כדבר היחיד שיכול לעזור לה לשרוד את החיים האלה.


ההקלטה הזאת מצבה אותה בחוד החנית של פסנתרני/פסנתרניות של תקופתה.


רגע, בואו נודה בזה: בעולם השוביניסטי של עסקי הג'אז של התקופה ההיא, נשים בקדמת הבמה נראו באופן גורף רק כזמרות. נדיר מאד היה למצוא נשים אינסטורמנטליסטיות - נגניות, אתם מוזמנים לעיין בפוסט קודם שלי בעניין תחת הכותרת "זאתי, נו - איך קוראים לה".


והנה היא, בחורה עצמאית, שחורה (!) שורדת קשוחה בעולם של גברים שהחברה בה חולה בגזענות מחרידה.


מאותו הרגע מחזרים אחריה מעבדים ומנצחי תזמורות, שמבקשים לשכור את שירותייה כמעבדת ואף כפסנתרנית. מי שם? טומי דורסי, בני גודמן ארל היינז, דיוק אלינגטון - כל השמות הגדולים.




או בלה דו, או בלה די


הג'אז תמיד היה דינאמי. בשנות הארבעים כשאר אמריקה מאסה בריקודים, הביבופ עולה ומאתגר קהל המאזינים, ולא פחות - את הנגנים עצמם. מרי לו יושבת עם חבורת הנגנים האמיצים במועדון המינטונז בניו יורק על הבמה עם רויי אלדרידג', קני קלארק, בן וובסטר, צ'ארלי קריסצ'יאן, ודיזי גילספי - וקוראת תיגר על גבולות הז'אר. היא אפילו כותבת ומעבדת לתזמורת של דיזי את הקטע הבא:





לא בשבילי


תסלחו לי אם אדבר במושגים דיכוטומיים, אבל בעסקי המוזיקה של שנות החמישים, דומה שיש הסתכלות שוביניסטית משהו על נשים. נראה שמפיקים (רובם המכריע גברים לבנים) בתקופה ההיא מחפשים מנשים להיות בתוך מסגרת סטריאוטיפית המקבעת דמות בדרנית, חתלתולה, מינית. כן, היו שהצליחו לעמוד על יושרתן המקצועית - הן היו בעיקר זמרות: אלה פיצג'רלד, שרה וואהן, בילי הולידיי. אבל, הן היו בודדות. כמה כאלה אתם מכירים?


היא לא מוכנה לשחק את המשחק הזה של אובייקט נשי פלרטטני ומיני, ומסרבת לכך בתוקף. יש לה יושרה אמנותית, והיא מתעקשת על אמירה מוזיקלית נקייה מהמאניירות שהיא רואה סביבה.


(מזל שזה לא כך כיום - ושהתעשייה המוזיקלית הפופולארית שינתה את הסתכלותה השוביניסטית על נשים - האמנם?)


במורד המדרון


בשנת 1952 לאחר חוסר הצלחה במספר פרוייטים מוזיקליים בה היתה מעורבת היא מתיקה את מקום מושבה ללונדון ושם נשארת שנתיים עם שיתוק מוזיקלי.

מיואשת מתקרת הזכוכית שאינה מסוגלת לפרוץ, במיוחד כשהיא מודעת ליכולות שלה. היא פשוט מפסיקה לעשות מוזיקה.




עד שנות השישים המוקדמות חלה הדרדרות משמעותית במצבה המנטאלי והמוראלי. מרי לו וויליאמס נמקה אל תוך השיכחה של קהילת הג'אז.


מי שמציל אותה מהמצב הנורא בו היא שרויה הוא דיזי גילספי, חברה הטוב, והאב פיט אובראיין שהיה מעריץ גדול שלה. הוא אוסף אותה אל הקהילה שלו ובכנסיה היא מוצאת משמעות חדשה לחייה. בשנות השישים היא אף כותבת מספר יצירות גדולות ומרשימות בעלות אופי דתי.



חזרה אל הבמה

מרי לו אף מצליחה לחזור לבמה בשנות השישים בעידודו של האב אובראיין, ומופיעה בפני סטודנטים באוניברסיטאות ובקולג'ים. היא אף מייסדת את פסטיבל הג'אז בפיצבורג - פרוייקט הפעיל עד היום.


בשנת 1969 וויליאמס מקבלת מימון מהותיקן כדי לכתוב מיסה בת זמנה, שאף הופכת להפקת בלט של אלווין איילי בשנת 1975.


כמות הידע שיש לוויליאמס לא נתפסת. הידע הזה הוא לא רק תיאורטי, אלא גם מעשי והוא בא ליידי ביטוי ביכולותיה כמעבדת וגם כפסנתרנית. השליטה שלה בסגנונות נגינה כל כך רחבה ומרשימה. אי אפשר לקחת כמובנת מאלייה, את הקשת הרחבה של הבקיאות שלה כמוזיקאית. הקשיבו לדוגמא לנגינה שלה מתוך אלבום שלה בשנת 1974.


גלוריה:


בשנות השבעים, מרי לו מוציאה מספר אלבומים, עם התזמורת שלה, עם הרכבים שונים, ואף אלבומי סולו.


היא אף הופכת למרצה וחברת סגל באוניברסיטת מסצ'וסטס, אמהרסט, ודיוק. ניכר שקהילת הג'אז סוף סוף הכירה במפעל החיים שלה, והיא זוכה סוף סוף בפרסים, אותות הוקרה, ותארי כבוד לא מעטים. בשנת 1977 היא אף מופיעה בקראנגי הול, בבית הלבן בפני הנשיא האמריקאי.


בשנת 1978 היא הקליטה את האלבום האחרון שלה שהיה מפגן מרשים ושומט לסתות של יכולותיה הווירטואוזיות בשלל סגנונות.


מרי לו וויליאמס הלכה לעולמה בשנת 1981. לפני מותה אמרה:

"עשיתי זאת, דרך לעג ורפש"



פריצת דרך


החיים של מרי לו, לא היו פשוטים. כל האלבומים, ההקלטות שלה לא הביאו לה את חיי הזוהר שהגיעו לה. אבל בעמידתה האיתנה יש משהו סימבולי חשוב מאד. ההצלחה וההשרדות שלה הן לא דבר של מה בכך.


למרי היתה חברה טובה מאד: מרי מק'פארתלנד - פסנתרנית לבנה נהדרת. שתיהן עברו כברת דרך מאד לא פשוטה ביחד. אינסטרומנטליסטיות חלוצות בעולם שנשלט ברובו על ידי גברים.

הן היו הראשונות ותרשו לי להעיז ולומר שבאופן מסויים, הן פרצו את הדרך וסללו אותה לנשים אדירות שעומדות מאז בחוד החנית של עולם הג'אז:


טושיקו אקיושי (יפן)

מריה שניידר

דיאנה קראל

אליאן אליאס (ברזיל)

מרילין קריספל

טרי לין קרינגטון

גרי אלן

אספרנזה ספולדינג

אינגריד ינסן

הירומי אואהרה (יפן)

וגם ישראליות נהדרות כמו:

אלונה טוראל (ז"ל)

ענת פורט

ענת כהן, ועוד ועוד...


סקרנים לעוד? אתם תמיד מוזמנים להגיע להרצאות שלי - וליצור קשר באופן ישיר.

☎ 054-644-8669


אשמח לשמוע תגובות והארות.


רז


#מרילווויליאמס, #נשים, #העצמה, #jazz #מוזיקה



279 views2 comments

צרו קשר

נא הקלידו פרטים והודעה - ואחזור אליכם בהקדם

ד"ר רז יצחקי

Tel: 054-644-8668

raz_music@hotmail.com

  • LinkedIn Social Icon
  • Facebook Social Icon

 Raz Jazz Music

כל הזכויות שמורות לד"ר רז יצחקי 2017 ©

ישראל Israel