מהם סטנדרטים? מי קבע אותם? מהו הספר האמיתי, ומהו הספר המזוייף? - על כל אלה תשובות בבלוג שלפנינו.
סמטת מחבתות הפח
לקראת סוף המאה התשע עשרה, מתפתחת לה תעשייה מוזיקלית משגשגת בארצות הברית. אמריקה היא מקום קפטיליסטי, אתם יודעים: אם יש צרכני מוזיקה, ויש כאלה שמייצרים מוזיקה אז יש כאלה שרואים את הפוטנציאל לשוק ולמסחר מוזיקלי. ואכן שוק כזה מתפתח והמרכז שלו, איך לא? ניו יורק סיטי.
בבלוק בניינים שנמצא ברחוב 28 מערב, מרוכזים להם מספר לא מבוטל של משרדים שהושכרו לחברות הפקה מוזיקלית. החברות האלה מעסיקות בעלי מקצועות מגוונים מעסקי הבידור: כותבי שירים, תמלילנים, מלחינים, מעבדים, פסנתרנים. הם מוכרים את המוזיקה שלהם עבור כל דורש בתחום הבידור: להצגות, למחזות זמר, לתיאטרון ולתעשיית הסרטים.
הבלוק הצפוף הזה מייצר הרבה רעש: כל אותם מוזיקאים, פסנתרנים, כנראה גם זמרות וזמרים שעומלים במרץ על כתיבה והפקה של שירים חדשים - מנגנים על פסנתרים שחלקם אינם מכוונים. הקקפוניה שבוקעת מהבלוק הזה זיכתה אותו בשמו: "סימטת מחבתות הפח",
"The Tin Pan Alley"
כי כך זה כנראה נשמע - המון מחבתות פח מתגלגלות במורד מדרגות. רעש, אמרנו?
ספר השירים האמריקאי
במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים, השירים הטובים שמיוצרים בסמטת מחבתות הפח מגיעים בסופו של דבר אל תעשיית הבידור, התיאטראות, מחזות זמר, ברודווי, רדיו, תקליטים, קולנוע בשלב מאוחר יותר אל הטלוויזיה - ומשם הדרך אל התודעה של קהל צרכני התרבות - קצרה מאד.
אט אט מתחילה להיווצר תודעה מוזיקלית אמריקאית של רפרטואר עשיר של מוזיקה פופולארית של גדולי המלחינים והכותבים. בינהם אפשר למצוא את ג'ורג' ואיירה גרשווין, קול פורטר, רוג'רס והארט, האמרסטיין, הארולד ארלן, אירבין ברלין ועוד ועוד (ואם נדמה לכם שרבים מהם יהודים, אתם צודקים).
הם כותבים שירים שכל אמריקאי בן תקופתם מכיר ויודע לשיר. אותו קנון עשיר של מוזיקה פופולארית נקרא לפעמים "ספר השירים האמריקאי". לחלק גדול מהשירים האלה אחריות על התפתחות של שפה מוזיקלית אמריקאית עם מנגינות, הרמוניה, ומקצבים ייחודיים.
חשוב להבין שעד מלחמת העולם השנייה - ג'אז היה עמוד תווך במוזיקה הפופולארית של ארה"ב. החל מתקליטי הג'אז הראשונים ב 1917, דרך שיקאגו והרנסנס של הארלם, הוא היה פס הקול כשהאומה האמריקאית שתתה לשוכרה בגלל או בזכות "חוקי היובש", והוא הרקיד בסווינג אדיר מיליוני צעירים בתקופת השפל הכלכלי הגדול - כך עד שלהי מלחמה"ע השנייה.
זאת אומרת שבעצם לא הייתה הפרדה בין עולם הג'אז ובין התעשייה המסחרית ששיווקה מוזיקה פופולארית בארה"ב. אפשר לראות את זה מאד בבירור כשזמרות וזמרי ג'אז כמו שרה וואהן, אלה פיצג'ראלד ובילי הולידיי עשו אלבומים רבים אשר הוקדשו למוזיקה הנהדרת של המלחינים הגדולים של התקופה.
הם תיעדו את "ספר השירים האמריקאי" זה שמעולם לא הודפס באמת, אלא לחניו הוקלטו באלפי הקלטות שונות.
סטנדרטים
דמיינו מסיבת קוקטייל בניו יורק של שנות הארבעים, נשים וגברים לבושים בהידור, מחזיקים כוסות משקה בידיהם ומנהלים סמול טוק. ברקע מנגנת רביעיית ג'אז שעושה לאנשים שמח באוזן.
אחד האורחים ניגש לפסנתרנית ומספר לה שהוא ראה אמש את הסרט "עלמה במצוקה" ושפרד אסטייר שר בו שיר נפלא - A foggy day. "האם תוכלו לנגן את השיר הזה"?
"Can you fake - A Foggy day?"
המילה Fake לא בהכרך מדברת על זיוף - אלא חיקוי ספונטאני של משהו שנשמע במקום אחר.
והפסנרנית שלנו, פונה אל הנגנים, שואלת אותם אם הם יכולים לנגן את הקטע משמיעה. הם משיבים שאין שום בעיה, היא סופרת להם את הקצב והם מתחילים לנגן את הקטע ללא הכנה. הזמר מכיר את המילים, והם אפילו עושים כמה סבבים של סולואים (Solo/Soli) מאולתרים. לבסוף חוזרים לשיר את השיר הידוע וסוף. כולם מבסוטים.
תאכלס, מנגני ג'אז שעובדים במסגרות מסחריות כמו מועדונים או מסיבות קוקטייל עולה דרישה להכירות עם שירים מתוך ספר השירים האמריקאי.
ייתכן מאד שביום שלמחרת מסיבת הקוקטייל, יעמדו אותם מוזיקאים על במה במועדון ג'אז קטן, וכשייתכננו את המופע שלהם, אחד מהם יגיד:
"היי, אתמול ניגנו באיזו מסיבה את A Foggy Day, אולי נעשה אותו שוב?"
וזה מה שהם יעשו, יפעילו את הזיכרון המוזיקלי שלהם, את יכולת השמיעה שלהם, את הידע התיאורטי שלהם, ועל המקום, ינגנו גירסה חדשה של אותו קטע מוכר.
השליטה הזאת בנגינה (אפילו בכמה סולומות), בליווי, ובשליפה מיידית של השירים האלה הופכת לחלק מסטנדרט. ומכאן מגיע השם הכולל לכל אותם שירים שאנחנו מצפים שמוזיקאי הג'אז שלנו יכירו: סטנדרטים.
כרטיסיות Tune-Dex
יותר ויותר מוזיקאי ג'אז קבלו בקשות כאלה במסיבות קוקטייל בהן הם נגנו. אבל לא כולם הכירו אותם מספיק טוב כדי לנגן אותם משמיעה באופן ספונטאני - לפעמים צריך תזכורת קלה.
חברת הוצאה לאור ראתה את הפוטנציאל העסקי והתחילה לשווק כרטיסיות אינדקס (4X6 אינטש) שאותן ניתן היה לרכוש ביחידות בודדות בכמה סנטים לכרטיסייה. בצד אחד של הכרטיסיה רשומות המילים ושמות היוצרים, ובצד שני כתובה מנגינה בצורה מאד פשטנית, וסימולי אקורדים לליווי (Ebmaj7). נגני ג'אז יכלו להשתמש בהם כחומר גלם לתזכורת, הם כבר יידעו לנגן את המנגינה באינטרפרטציה אישית, יידעו לפרוש את האקורדים על הפסנתר בסטייל המתאים להם, ויידעו להשתמש במבנה הכללי של השיר הכתוב כבסיס לאלתור.
כרטיסיות האינדקס של המוזיקה נקראו בפשטות Tune-Dex Cards.
מה שהיה חביב מאד, הוא שיוצרי השירים תוגמלו על כל כרטיסייה שנמכרה.
הספר המזוייף Fake Book
יום אחד, כנראה בשנות החמישים, מישהו החליט לקחת את כל הכרטיסיות שהיו ברשותו, ולכרוך אותם לספר אחד גדול. הוא עשה את זה בתפזורת ואפילו לא דאג לסדר אלפבתי. הספר הזה כבר היה ויראלי מאד - כל מוזיקאי רצה שיהיה לו עותק של הספר הזה. כל אחד רצה להיות מוכן לאותו רגע במסיבת הקוקטייל שמישהו יבקש ממנו: "Can you fake that tune?".
וכך נוצר לו העותק הראשון של הספר - שהפך לאלפי עותקים לא חוקיים של The Fake Book. למה לא חוקיים? משום שכריכת הספר הראשון היתה פיראטית, וכך גם כל אותם עותקים שעברו מיד ליד. כל הפעילות הזאת נעשתה לא במסגרת הוצאת ספרים מסודרת, ובטח שלא מתוך דאגה לתשלומים הוגנים של זכויות יוצרים.
הספר האמיתי The Real Book
בשנות השבעים מספר סטודנטים בקולג' ברקלי אשר בבוסטון, ובניהם פאט מאת'יני וסטיב סוואלו הרגישו כי הקטעים שהיו רשומים ב Fake Book, כבר לא התאימו להם. השנים עברו והטעם המוזיקלי של קהילת הג'אז (מוזיקאים וחובבים) השתנה. הם החלו לרשום בצורה פשטנית את התווים לקטעים שהם העדיפו לנגן בג'אם סשנים. קטעים מודרניים יותר, חלקם אפילו יצירות מקור שלהם ושל חברים שלהם.
רגע, לא היו להם ספרי תווים של ג'אז?
התשובה הפשוטה היא: לא. אף חברת הוצאה לאור בכלל לא חשבה בשנות השבעים להוציא קומפילציה של שירי הג'אז הטובים של כל הזמנים, ובטח לא של ג'אז מודרני.
אז איך מצפים ממוזיקאי ג'אז ללמוד לנגן?
שמיעה. מקשיבים לקטעים ולומדים לנגן אותם משמיעה. בדיוק כמו שכולכם למדתם את שפת האם שלכם. (אגב, אנחנו עושים את זה עד היום).
אט אט, דפים בודדים הפכו למקבץ, שהפך לתיקייה עבת כרס של מאות שירים. הם כרכו את כל הדפים לספר, וחילקו אותו לשיכפול בין חבריהם. לא למטרות מסחר, אלא למטרות של שיתוף יידע ובסיס למפגשי האלתור שלהם. השם שניתן לו בניגוד לספר הקודם והישן, אגב קריצת עין, היה The Real Book - הספר האמיתי.
ברור לכם, שהספר הזה היה ויארלי אף יותר מקודמו. וברור לכם, שהפרוייקט שהחל מתוך צורך של כמה סטודנטים, הרחיק הרבה מעבר למטרתו הראשונית. העותקים שלו נעשו באופן אישי על ידי מוזיקאים, הרחק מחברות ההוצאה לאור.
כמה ויראלי?
אני יכול להתחייב כאן שאין מוזיקאי ג'אז אחד בעולם, שלא מחזיק בביתו עותק לא חוקי של הספר הזה. מתחייב.
האם הם ידעו שהספר הזה הולך להיות להיט?
ממש לא. כך מת'יני מעיד על הפרוייקט:
"Honestly, at the time, neither I nor probably anyone else considered that The Real Book would ever have much of a life beyond the few interested parties who were around the scene. No one knew that it would ever become an almost biblical reference work to young musicians"
וסטיב סוואלו מעיד כך:
"I think that's an unfortunate aspect of The Real Book's rise to prominence. These particular 400 tunes were canonized at the expense, obviously, of what they left out, and they left out plenty. But I'm not complaining too loudly, because to a large extent I think they were accurately reflecting what college jazz people were listening to at that time, and were skimming the cream of that repertoire.."
מה יש בספר הזה?
כמו שאמרתי, כתיבת התווים בספר הזה פשטנית מאד. מנגינה בסיסית מאד, סימולי אקורדים. אין סיכוי שאם תנגנו את התווים בדיוק ככתוב, תשמעו כמו מוזיקאי ג'אז. אבל הדף הזה יכול להוביל אתכם בקווי מתאר כלליים שיכולים לעזור לכם להביא את עצמכם ליידי ביטוי. מהסיבה הזאת סוג הכתיבה המינימאליסטי הזה נקרא "דף מוביל" Lead Sheet.
יש בספר גם המון טעויות. איך זה יכול להיות? כל התווים שנכתבו בו, התבססו על הקלטות והוצאו משמיעה. מוזיקאים שמעו משהו, וכתבו את מה שהם חשבו שהם שמעו. מה שהתקבל זה תיעוד בתווים של ביצועים ספציפים של ההקלטות שהם שמעו - סולמות, אקורדים ואינטרפרטציה מלודית של נגנים. וזה אומר שמה שנתקבע על הדף הם גישות ספציפיות של נגנים.
אז בעצם מקור הטעויות הוא כפול: מצד אחד נגנים שתועדו, כאלה שטעו או עשו כברצונם עם חומר הגלם המוזיקלי, ומצד שני - אלו שהוציאו את הקטעים משמיעה, לפעמים טעו גם הם.
(למוזיקאים בניכם, רוצים הוכחה? תצליבו בבקשה את Desafinado של גובים, כפי שכתוב בריל בוק, עם מה ששומעים בהקלטה המקורית. מבטיח לכם גיחוחי מבוכה).
תכלס כדי לעבוד עם הדף הזה, כדי להפיק ממנו מוזיקה אמיתית, מוזיקאי ג'אז צריך הרבה יותר מאשר יכולת קריאת תווים ויכולות טכניות על הכלי. כדי לעשות עם זה מוזיקה משמעותית, מוזיקאי ג'אז חייב בשליטה במגוון כל כך רחב של שלל טכניקות אלתור (מלודי, הרמוני וקצבי), היכרות ושליטה סגנונית של אינטרפרטציה והרמוניה, יכולת בניית סולו מאולתר, ועוד ועוד. ולצורך כך היא/הוא צריכים לשלב כל כך הרבה מיומנויות, כשרים, יכולות וידע.
ידע?
בהחלט ידע - משום שמה שכתוב בדף הוא כלום וחצי. את סימול האקורד Fm7 בתיבה הראשונה, אפשר לנגן בכל כך הרבה צורות שונות, ולכן, חוץ מרעיון כללי, אין שם כלום.
ולכן, כל הידע המוזיקלי שמוזיקאי ג'אז מביא ליידי ביטוי נמצא בראש שלה/שלו.
אני חוזר שוב:
כל הידע שמוזיקאי ג'אז מביא ליידי ביטוי נמצא בראש שלה/שלו
המרחק בין מה שכתוב בדף ובין מה שאתם שומעים - הוא כמרחק בין רשימת מכולת (קמח לבן, סוכר, ארבע תפוחים, חמאה, קורט מלח...) לבין פאי התפוחים בקונדיטוריה האהובה עלייכם.
ואגב, מתוך החומרים האלה, קונדיטור אחר יפיק פאי תפוחים שונה לחלוטין. זה נשמע מצחיק, אבל זאת האמת. מספר האינטרפרטציות ל A Foggy Day, הוא כמספר הפעמים שהקטע נוגן על ידי כל מוזיקאי הג'אז בעולם. כל אחד עם האינטרפרטציה הייחודית למקום ולזמן בהם היא/הוא ניגנו.
איך קונים את הספר הזה?
בארצות הברית אי אפשר לרכוש אותו בחנויות תווים, אלא בשוק השחור - זהו ספר לא חוקי. אני זוכר שלפני שנסעתי לברקלי, שאלתי את עמיקם קימלמן שהיה מורה שלי - היכן אוכל להשיגו. והוא השיב:
"האיש עם הכלב".
חשבתי שזו בדיחה. אבל ביום השני שלי בברקלי, בעודי עומד קפוא מחוץ לקולג' מנסה להפשיר בקרן שמש בודדת, ניגש אלי מישהו ושאל אותי:
"היי, צריך ריל בוק?"
הבטתי בו, וראיתי שהוא מלטף כלב גדול. "או מיי גוד! זה האיש עם הכלב!". למחרת נפגשנו בקרן רחוב, דחפתי $30 לידיו, הוא תקע מתחת לזרוע שלי מעטפה חומה כבדה ובתוכה הספר הנכסף. "אתה לא מכיר אותי, מעולם לא נפגשנו, ביי"... ונעלם מיד.
ספרים רבותי ספרים...
שנים לאחר מכן חברות הפצת ספרים מוזיקה ראו סוף סוף את הפוטנציאל של הדפסת ספרים ובהם תווים לסטנדרטים של עולם הג'אז והוציאו מספר רב של ספרים - כולם כתובים על פי אותו פורמט של Lead Sheet. השמות שלהם מגוונים וכוללים משחקים על שמות שני הספרים המקוריים:
The New Real Book, The Ultimate Fake Book, The New Ultimate Real Book, The Ultimate Jazz Fake Book, The Jazz Cook Book.... etc....
איך אני יודע את כל הדברים האלה?
הם חלק ממחקר הדוקטורט שלי שעוסק בין השאר גם בתפיסת הידע בג'אז.
סקרנים לעוד?
יש לי עוד המון סיפורים, אבל זה כבר לפעם אחרת.
אם אתם סקרנים, אתם תמיד מוזמנים ליצור איתי קשר באופן אישי, או להגיע לאחת מסדרות ההרצאות המוזיקה שאני עושה.
אשמח לשמוע הארות ותגובות, ומה שהכי מסקרן אותי -
איפה אתם רכשתם את הריל בוק שלכם?
אפשר להגיב כאן, אפשר בפייסבוק, אפשר להגיע לסדרות הרצאות מוזיקה שאני מגיש ותמיד אפשר ליצור איתי קשר באופן פרטי:
☎ 054-644-8668
רז.
Comments